יורוטריפ: זה לא אני, זו את

בראשית היו שלושה: רייקארד, חוליט וואן-באסטן.

היו גם אחרים, כמובן. קומאן, ואח של קומאן, ו-ואן ברויקלן, ו-ואן טיכלן וכל הואן-חבר'ה מהשיר של ואן איינשטיין ו-ואן מוהר. וארון וינטר כמובן. ואחרי שאלה הלכו, באו אחרים ונהדרים, סידורף ודווידס והאחים דה בור וארון וינטר וברגקאמפ, ואחר כך קלויברט וארון וינטר ואוברמאס הנהדר ופיליפ קוקו. וזה כבר לא היה בדיוק אותו דבר, ובכל זאת המשכתי לאהוב אותם. כי זה הולנד, והולנד זה משחק התקפי, והולנד זה כתום, והולנד זה בחורות יפות, והולנד היא ידידת ישראל וכל זה.

*

וכך חלפו להן השנים והתחלפו להם השחקנים, חוץ מארון וינטר. אבל הולנד נשארה הולנד, נאיבית להחריד, רומנטית להפליא, מרגשת, יפה. ואהבתי אותם ב 94', כשהפסידו במשחק נהדר לברזיל ברבע הגמר, וליבי נחמץ ב 96', כשהפסידו לצרפת ברבע הגמר, וגם ב 98', כשהפסידו שוב לברזיל, בחצי הגמר. כי אי אפשר היה שלא לאהוב אותם, התקפיים ויצירתיים ומאמינים בדרכם, גם אם היא לא הביאה להם את גביע העולם מעולם. כי יש דברים יותר חשובים מגביע. זו תמיד היתה הולנד, ואת זה תמיד אהבתי.

אין כמו לעשות את זה בפעם הראשונה על דשא, לעיני עשרות אלפי צופים, כששדר ופרשן מנתחים את האירוע

עד המונדיאל האחרון. ברגע ארור כלשהו לפניו, איזה הולנדי מקולל החליט שהגביע יותר חשוב מהכל. ובאותו רגע הולנד הפסיקה להיות הולנד והפכה להיות עוד העתק דהוי של גרמניה, בערך באותם רגעים בהם גרמניה הפסיקה להיות גרמניה והחליטה להיות הולנד.

וזה היה הסוף בינינו. לא החלטתי שום דבר. הלב החליט לבד. זה שהיתה איזו יפהפיה ספרדיה בסביבה גם לא עזר במיוחד. וניסיתי למצוא בתוכי את הניצוץ הכתום ההוא, באמת שניסיתי. חשבתי שאולי אצליח להדליק אותו שוב, אבל בשביל להדליק רמץ צריך קצת רוח, ובצורת המשחק של הולנד לא היה אפילו שאר רוח. לא, העפלה לגמר לא מספיקה, להיפך. לא מעניין אותי לגמור. מעניין אותי לאהוב.

זה כנראה המשחק האופורטוניסטי שהציגו. והכיסוחים של דה יונג. והאגואיזם של רובן. ואולי זו בכלל ההבנה שבעצם הולנד בכלל לא עזרה לנו בשואה. כך או כך, כבר לא הצלחתי לאהוב אותה, כמה שרציתי. ועכשיו אני תוהה האם הכל היה בכלל בגלל ארון וינטר.

*

מי שקרא את הבלוג בתקופת היומונדיאל עקב מקרוב אחרי הפרידה שלי מהכתומים הדהויים. זו כבר לא היתה ההולנד שהתאהבתי בה. אהובתי השתנתה לי. זו כבר לא היתה הנבחרת היצירתית ומעוררת ההשראה של שנות התשעים, בטח לא הקבוצה המשגעת של האייטיז, עם ההרמוניה המרגשת בין שחקנים שחורים ולבנים, שלכולם היתה רק שתי מטרות: לגרום לקהל שלהם ליהנות, ולנער ההוא מחיפה להתרגש.

חברים התפלאו לאחרונה שאני כבר לא בעד הולנד, הנבחרת שתמיד אהבתי. איך בגדתי בה בגלל כמה נצחונות של ספרד. "הרי הם הגיעו לגמר!" הם אמרו. אז הסברתי להם שמעולם לא הייתי הולנדי, ולא אהבתי אותם מכורח מחויבות לאומית. אהבתי אותם כי הם היו הם, והפסקתי לאהוב אותם כי הם הפסיקו להיות הם. ואם כבר מישהו בגד במישהו, זאת הולנד שבגדה בי, כשמכרה את הדרך לטובת התוצאה. ומצאתי לי מאהבות אחרות, שהבינו שהדרך חשובה הרבה יותר.

לקראת היורו השנה שאלתי את עצמי איך ארגיש כשאפגוש אותה שוב. התשובה היתה פשוטה, ברורה וחד משמעית: כבר אין שם כלום, בפנים. לא ניצוץ, לא כיווץ, אפילו לא רטט. לא נעים להודות, אבל דנמרק (שאימצה את המשחק הספרדי בהצלחה לא מועטה) ריגשה אותי אתמול הרבה יותר. ובכלל, הדניות הרבה יותר יפות. ולא נזכיר שוב את השואה.

אני מודה שאפילו קצת שמחתי. הגיע להולנדים העונש הזה.

*

בקיצור, הולנד, אם עדיין לא הבנת, זה מכתב פרידה. היו לנו זמנים יפים יחד. את היית אהבת נעוריי. אפילו ניסיתי לתת לך עוד צ'אנס. אבל הבגידה שלך היתה קשה מנשוא.

אולי עוד פעם ניפגש, לגמרי במקרה. ואולי את תעצרי אותי לרגע, ואת תהיי פתאום יפה שוב כמו פעם, ואת תסבירי לי שזו היתה טעות, ובכלל לא התכוונת, והיית שיכורת ניצחון, ולא היתה לזה משמעות, ואת עדיין אוהבת אותי ורוצה לגרום לי להתרגש. ואולי אתן לך עוד צ'אנס להרעיד שוב את מיתרי הלב, ומיתרי הקול.

עד אז, היי שלום.

(ולחוליט, ואן באסטן ורייקארד אומר: מה שלא יהיה, ליבי שלכם לנצח. כי גם אם נפרדים ומתרחקים ומתאהבים באחרות, את הפעם הראשונה אף פעם לא שוכחים).

*

***

וזה בקרמן על הדנים, כי מגיע להם. ודורפן מסתובב לו בפולין וכותב משם את יומן היורו שלו, ולמי שעוד לא יודע כמה זה טוב כשדורפן מסקר אליפות, בסוף היורו הוא כבר יידע.

עדכון: אתם ראיתם את זה? בושה. אבל לא מפתיע, בהתחשב במצב תקשורת הספורט בארץ. אם מישהו רוצה להרים את הכפפה ולשלוח לי טקסטים, אולי נעשה פה מדור ביקורת תקשורת ספורט. בינתיים רק ייגר עומד בשער, אבל האויבים רבים הם, והוא לא יעצור אותם לבד.

עדכון 2: בתזמון נחמד, אלפסי מעלה פוסט יפה על הפרידה שלו מאהובתו האנגלית.