אנחנו – אשדוד. בלי כעס

הפעם כל מערכת "מצד שני" התכנסה בבית סגן המנהל וראתה אצלו את המשחק. המסקנות: א. זה לא מסייע לקבוצה. ב. מסך HD גדול בלי סראונד זה כמו חתונה בלי תזמורת, ואתם יודעים כמו מה זה. ג. זין.

הופמן

טוב אז הרשימה המקורית שכתבתי כללה הרבה ביקורת על הקבוצה ועל האוהדים, הברקות כמו "נו ירוקים, טוב לכם?" ו"קבוצת יציע ג'" עם השוואות מתוחכמות בין הקבוצה לבין היציע שמנהל אותה השנה, תהיות האם האוהדים שרצו משחק התקפי ו"לא משנה הנצחונות" מרוצים עכשיו והאם היו מוחאים כפיים אם למאמן לא היו קוראים רררובן עטררר וגם רפרנס עכשווי ליום הכיפורים, עם המלצה לאוהדים הנ"ל לרדת לב"ש ולבקש סליחה מאדם מסוים עם תסרוקת מסוימת.

אבל אז נזכרתי בפוסט של טל בן יהודה – חבר צהוב שקיבל לאחרונה את חולצת ההרכב של דה באזר (מברוכ טל! ממליץ לכולם להיכנס, כי אם כבר לקרוא אוהד מכבי ת"א אז שזה יהיה מישהו שמייצג אותה בצורה הכי מובהקת שאפשר, אבל עם הרבה חן) – שכלל את התובנה הנהדרת הבאה: "אחד הדברים שמאפיינים אוהדי ספורט זה האמוציונאליות ששולטת בתהליך המחשבות שלהם. האוהדים נבדלים בינם במידת המהירות שבה החלק הרציונאלי במוח חוזר לעבודה" – והבנתי שהפוסט המקורי, כמה שהוא היה חד ונוקב, נכתב בעיקר מתוך כעס ותסכול, וזה לא מה שאני רוצה להביע עכשיו.

לא שהכעס והתסכול לא קיימים. אוהו כמה שהם קיימים. אבל את זה תקבלו עכשיו בכל מקום אחר, ואני לא רוצה ש"מצד שני" יהיה כמו כל מקום אחר, אחרת למה דווקא "מצד שני" ולא מצד אחר. וחוץ מזה, מה זה יעזור. כולם יודעים שהמצב על הפנים, מה זה ייתן אם נשפוך עוד מלח על הפצעים.

אז לא. את התובנות החותכות לגבי מה קורה כשיציע מנהל קבוצה נשאיר להזדמנות אחרת, כשכבר לא יישאר כלום לעשות מלבד לפרוק את האגרסיות. בינתיים יש עוד עונה שלמה מינוס ארבעה משחקים לפנינו, ויש עוד המון זמן לתקן ולשפצר.

*

אז הנה מה שאני חושב כשאני שם את הכעס בצד:

בניגוד לדברי ניר לוין המעצבן והמיותר, אין שום בעיה עם הניסיון לשחק עם קשר אחורי אחד. דמאו מילא את התפקיד יפה מאוד, ואשדוד לא הגיעה לאף הזדמנות במשחק. משתי חצאי ההזדמנויות שהגיעה אליהן, היא הבקיעה שער אחד, מקרי לחלוטין.

שני קשרים אחוריים זה מאסט רק במשחקים מסוימים. נגד קבוצות חזקות, במשחקי חוץ, במשחקים בהם היריבה צפויה לתקוף אותנו, חייבים שניים שישחקו יותר מאחורה. נגד קבוצות חלשות יותר, במשחקי בית שהם לא "משחקי עונה", במשחקים בהם אנחנו צפויים לשלוט, אחד מספיק – בתנאי שכל הקבוצה משתתפת במשחק ההגנה כמובן.

אז מה כן היתה הבעיה? לא בהגנה, הפעם. פיליאבסקי היה בסדר ובעיקר חסה תחת צילו של דקל הענק שהזכיר לכולם מה זה באמת "תחנה אחרונה". ובכלל, לאשדוד לא היתה ממש התקפה. הבעיה היתה שגם לנו לא, על אף שפע השחקנים ששיחקו בה לכאורה.

קטן היה מצוין היום, השחקן הטוב שלנו. אבל שוב נוכחנו לגלות שאין אלטרנטיבה לקפטן, וכשסוגרים אותו מי ישורנו. משחק האגפים עלוב, מלבד הגיחות הנדירות של טאלב. בהתקפה דרך המרכז הכל עובר דרך יניב, וכשעזרא כבר לוקח את הכדור הוא לא רואה כלום חוץ מהשער. את גולסה איבדנו מזמן לטובת מרכז המגרש, ודווקא היום כשכבר הראה ניצוצות של אייל הישן, עטר בחר להחליף אותו ולסכן עוד יותר את העורף למתפרצות של אשדוד מול דמאו (שהיה לא רע, עד שהתעייף).

אבל ה-בעיה בה"א ההתקפה היא דינו אנדלובו, שהולך ומתגלה כפלופ במקרה הטוב ושקר שיש לו רגל אחת במקרה הרע. לא יודע לעצור כדור, מקבל החלטות לא נכונות, לא מדויק מול השער, בטח לא הסקורר שמכרו לנו. אז כשהחלוץ הבכיר שלנו לא מסוגל לשים גול, אזולאי פרווה ותורג'מן נעלם אלוהים יודע לאן, לא נשאר לנו אלא לחכות שעמאשה יחזור כבר לכושר מלא. אבל האם רובן יעז למחול על כבודו ולשים את הרכש היקר שהביא על הספסל? אני לא בטוח בכלל.

סתם לשחק עם הרבה שחקנים בהתקפה זה לא "לשחק התקפי". אי אפשר רק להניח אותם שם ולקוות שהם כבר יידעו מה לעשות. רובן יצטרך למצוא פתרונות יותר יצירתיים מ"תנו את הכדור לקטן". לפחות עכשיו, עם דקל וידין, כשהחלק של ההגנה די סגור, אפשר לעבוד על זה בשקט.

אז על מה לעבוד? על יותר הרמות, עכשיו כשיש את הדקל ואת הפיל ואת הצ'וץ' שינגחו. וקצת יותר למשוך את היריבה אלינו, כדי לצאת למתפרצות. ויותר משחק אגפים. ויותר פינויי שטחים לכניסות של עזרא וורד וגולסה. ויותר גולסה, הרבה יותר מקדימה. ויותר בעיטות מרחוק.

ויותר מזל. גם קצת יותר מזל לא יזיק לנו.

*

ובכל זאת, יציע ג', אולי איזו בקשת סליחה קטנה מאלישע, שהיה צריך לבנות בכל שנה קבוצה חדשה ועדיין הצליח להוציא שמפניה מהסלע? לאאאאא. נמשיך למחוא כפיים למאמן שמינינו.

מתי

הופמן אמר לי שהכי חשוב לכתוב בימים כאלו כדי לעודד ולשמח את הקוראים, כי בימים טובים גם ככה כולם שמחים. אמרתי לו שאני מרגיש כמו ליצן רפואי באונקולוגית ילדים. אז אם למישהו בא בלון בצורת כלב או שאני יוציא לו אף אדום מהאוזן או טחורים מהתחת, אחד אחד. אני אעבור חדר חדר במחלקה ואגיע לכולכם מסכנים שלי.

הפנטזיה הכמוסה שלי, שעכשיו אני מרגיש אמיץ מספיק להוציא אותה מהארון ואם כבר באתי לנחם ולעודד אז זה המקום נראה לי, הפנטזיה הכמוסה שלי היא שנרד ליגה. כן, שהאימפריה תרד ליגה ורגליים ירוקות יתפלשו בבוץ של אום אל פאחם והמושבה כמו היו בן המלך מהסיפור "בן המלך והעני".

גם אני נחרדתי בתחילה כשהתוודעתי לסטייה הזו שלי, אבל די רווח לי כששמעתי שאפילו לשרים בכירים וגנרלים יש פנטזיות כמוסות וסוטות בהרבה יותר ממני, על מועדוני סאדו-מאזו ומלכה שמשחקת איתם בגלעד שליט כולל קשירות, הצלפות, צעקות בערבית וצילום פרובוקטיבי של הקודקוד המושפל אוחז בעיתון מעריב עם תאריך של היום.

על ספת הפסיכולוג הגעתי די מהר לנקודה הקריטית בה הכל התחיל. רק שלוש שנות טיפול ושלוש מאות חמישים שקלים לשבוע לקחו למטפל הנפלא שלי להוביל אותי למסקנה שהכל התחיל ביום שנולדתי כשעלינו ליגה אחרי נצחון 4-1 על קרית שמונה, ואז בגיל שנתיים כשירדנו שוב ליגה ובגיל שש כשעלינו בפעם האחרונה והפכנו להיות אימפריה. זה היה אבא, כך שיכנע אותי הפסיכולוג, זה היה אבא שדפק לי את החיים אחרי שהזכיר לי בכל פעם שחזרתי עם עוד אליפות הביתה, שאני ילד מפונק שגדל עם כפית זהב בפה, אליפויות, גביעים אבל איפה הייתי ב-65' כששיחקנו בדרבי בליגה השנייה נגד בית"ר חיפה? איפה הייתי ב-74' כשבקושי היו לנו אחד עשר שחקנים? איפה הייתי ב-77'? איפה הייתי? אינעל דין בבור אילי ג'בהום.

אז כל השנים האלו סחבתי על כתפי את האשמה על השנים הקשות שעברו על אבא כשנאלץ לכתת רגליו למשחקים נגד הפועל בני נצרת בעוד אני חי על סיר הבשר.

וישמן ישורון ויבעט, ויאכל כל יום סטייק וידרוש סנדוויץ עם ריבה (אייל גולן, עוד סוטה).

ומתוך רגשות האשמה ומתוך הריקנות שבעליונות באה לי הסטייה הזו ובלילה אני חולם על חבורת שחקנים הרואית שנלחמת על חייה ויורדת ליגה מגול אומלל בדקה התשעים של המשחק האחרון. "אופס אני גומר, אופס היא יורדת ליגה…".

אין ספק שעם מכבי חיפה של היום, הפנטזיה שלי יכולה להתגשם ממש כמו בחלום. חבורה הרואית של שחקנים, אולי הקבוצה הטובה ביותר אי פעם שהיתה במקום הלפני אחרון בטבלה, מפסידה בצורה לא תיאמן לקבוצה הגרועה ביותר שהיתה אי פעם בראש הטבלה ואני מתקשר לאבא ושואל אותו בקנטרנות – איפה היית היום אה? אינעל דין בבור אילי ג'בהום.

גמר חתימה טובה לכולכם. אני מאחל לנו שהפנטזיות שלי ימשיכו להיות רק פנטזיות, כי אני יודע שאם הן יתגשמו, אני, קרוב לוודאי אמות. אמות כמו ההוא שהגשים את הפנטזיה שלו וקיבל התקף לב במיטה עם שתי נערות ליווי.