התרסקות/ מיכל בורנשטיין

הופמן ביקש ממני לכתוב אתמול. אמרתי לו שייתן לי עוד יום.

זה לא שממרום גילי למדתי כבר שעדיף לפעמים לספור עד 10 (או עד 3000) ורק אז לדבר. את השפיות הזו אני משאירה לשחר. אני, פשוט, לא ידעתי מה להגיד.

א . עטר לא מפסיק לטעות, לא מפסיק להוכיח לכולנו כמה אנחנו עיוורים. כקהל. וכמה שחר צדק. הכנה אפס, סגל אפס, טקטיקה אפס. יחסי אנוש – אפס. אפילו נקודה אחת של כבוד עטר לא מקבל, בטח לא אחרי הבדיחה הגדולה של שני בערב: קטן בחוץ. זה נכון, קטן צריך להיות מחוץ להרכב של מכבי חיפה, אבל רק מאמן טיפש, תסלחו לי, יוציא שחקן שבמשך שנים לימדו את השחקנים סביבו שהוא הציר המרכזי, בפעם הראשונה במשחק כזה החוצה. כן, צריך להיות טיפש. או שחצן במיוחד, או היסטרי. או אובדני. אף אחת מהתכונות האלה לא הייתי רוצה למצוא אצל מאמן מכבי חיפה, ואצל רובן, כך נראה – יש את כולן. עטר עבר באחת משלולית החורף הנתנייתית לאוקיינוס הגועש בחיפה, ואין לו מושג איך לשחות, ועוד שנייה כולנו טובעים איתו.

ב. לא בושה להיכשל. מאמנים נכשלים כל הזמן, ועוזבים, או מועזבים. אבל בחיפה לא מעזיבים מאמנים. והסאגה שתתפתח עכשיו סביב עטר תהיה כל כך מזוהמת, שעדיף למשוך את הפלסטר הזה כמה שיותר מהר. 5 מ-21 זה לא שטח אפור. זה כשלון שגם בהפועל רמת גן היו עורפים עליו ראשים.

ג. ראובן עטר בטח זוכר איך נראה חדר הלבשה של מועדון גדול. הוא שיחק לצד שחקנים עם לא פחות אגו מזה של משומר או גולסה (וגם לו בעצמו לא היה חסר) אבל הוא הגיע למכבי חיפה, לקה באמנזיה, והחליט להשתעשע עם הכוכבים שלה. גם אם לא קוראים להם עטר או ברקוביץ', שחקני הרכב ראשון שמוצאים את עצמם ביציע מתחילים לבעבע. עטר נכנס ראש בראש בכולם, ואיבד את העדר. מאמן גדול, השחקנים שלו משחקים בשבילו, ואם כשאתה צועק "אחרי לקרב!" אתה מסתכל אחורה ואין אף חייל – אתה כנראה לא באמת מפקד.

ד. אבל במכבי חיפה דווקא יש מפקד, והוא מעולם לא היה האיש שעומד על הקווים. אחרי שלושה עשורים במועדון, שחר היה ונשאר התעלומה הכי גדולה בחיפה. מישהו יכול לנחש מה עובר לו בראש? מה המהלך הבא? מהם המניעים שלו? למה הוא מינה את עטר, והאם  באמת היה המינוי תוצאה של לחץ של הבן, אור? ועכשיו, למה הוא לא מפטר את עטר? האם הוא מאמין בו, או שהוא מחכה שהקהל יאכל את מה שבישל לעצמו וילמד, אחת ולתמיד, ששחר יודע הכי טוב? והאם שחר באמת יודע הכי טוב?

מכבי חיפה, לא נעים ולהגיד, חיה בשנים האחרונות בעיקר על זיכרונות מתוקים. כדורגל שובה לב? אירופה? – ההונדה צריכה כנראה להפוך לדלוריאן כדי שנוכל לחוות את חיפה הגדולה שוב. חמש שנים ללא קמפיין אירופאי ראוי, בלשון המעטה. שיאים שליליים והפסדים משפילים, לא פחות. פספוסים מקצועיים מחרידים, החתמות כושלות – ככה נראה מועדון גדול?

ה. שחר יכול עדיין להציל את העונה, אבל בשביל לעשות את זה הוא צריך לחזור ולשאוף ולהיות השחר ההוא שהחתים כל שחקן שרצה. שקטף כל תואר בסביבה. שחר החדש מחל לאלישע לוי על עונת הקיזוז, על צ'מפיונס עלוב, על אין-אירופה, על אין כדורגל. שחר החדש מוותר מראש על השחקנים הכי טובים בסביבה, על ההחתמות הכי נוצצות. הוא עושה את זה בשם השפיות. אבל כדורגל הוא משחק של משוגעים, ואין בו הרבה מקום להגיון. זה הזמן להשתגע, יענקל'ה, כי עוד לא מאוחר להציל. עם כל הליקויים שבו, הסגל שלנו עדיין שווה אירופה, בטח כשמעבר לפינה מחכה לנו אצטדיון שראוי לגדולה.

לא בושה להיכשל, ועוד לא מאוחר להציל.

לא מאוחר מדי לפטר.

מיכל בורנשטיין