היום, הרביעי בנובמבר 2012. היום לפני 17 שנים במוצאי שבת של הרביעי בנובמבר 1995, נורו לראשונה שני כדורים לרשתו של ניר דוידוביץ', השוער המעוטר ביותר בתולדות מכבי חיפה, בהופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת נגד בית"ר ירושלים.
נורו שני כדורים אני אומר, אך בניגוד לרבין שנרצח כשעה מאוחר יותר בכיכר מלכי ישראל משלושה כדורי סרק, דוידוביץ' שלנו שבשבע עשרה השנים שיעברו, ייפצע בכל חלקי גופו עד כי אורטופדים ברמב"ם יחלו להביא את ילדיהם לעבודה בכל פעם שהשוער מספר 1 מגיע להרכבה מחדש, כדי שישחקו בו קצת לגו, דוידוביץ' שלנו אפילו לא נשרט משני הכדורים החיים אשר נורו מרגליהם של אלי אוחנה ורונן חרזי.
שבע עשרה שנים אחרי, המדינה אינה אותה מדינה, לשלום אמרנו להתראות ורק ניר דוידוביץ' עדיין תורם את גופו לילדי האורטופדים ברמב״ם, שאומנם גדלו בינתיים ובשנה הבאה ילכו לצבא, אך עדיין כל שנה שעוברת מציבה בפניהם אתגר גדול ומסובך יותר במלאכת ההרכבה של השוער מספר אחד שמתפרק לו בכל פעם לחלקים הולכים וקטנים עד כי אחד מילדי האורטופדים החליט להירשם ללימודי ננוטכנולוגיה כדי למצוא כלים לחיבור ארבעה חלקים זעירים בברך של מספר אחד אשר לא ניתן לחברם ללא עזרת מיקרוסקופ.
גם מחר יהיה השוער מספר אחד ביציע לצערנו הרב.
מי שעוד יאכלס ככל הנראה מחר את יציעי קרית אליעזר הוא גוסטבו בוקולי.
בזמן כתיבת שורות אלו אני צופה בטלוויזיה במשחק הכדורסל בין מכבי תל אביב למכבי חיפה. התמונה של ראובן עטר, הסמל הגדול של מכבי (גם בעיני) מוחזקת כל העת על ידי אחד האוהדים ביציע מאחורי השער, ובו בזמן יושב לו ביציע אחר ברוממה גוסטבו הקטן יחד עם בנו, גוסטבו היותר קטן, שלגופו חולצה של מכבי חיפה, ומעודדים, הקטן והיותר קטן את האימפריה הירוקה בכדורסל.
וכך כשמצד אחד תמונתו של האל ומן הצד השני אל ניניו בשר ודם, ובהעדרו של מאצ' אפ רציני על הפרקט ברוממה, מנפק היציע את המאצ' אפ האמיתי בין שני סמלים יריבים של האימפריה. תבחרו בעצמכם מי מהם הוא מכבי האמיתי, מי מהם יהיה גיבור העל שיציל אותנו או לפחות ייצג את הסמל בכבוד.
עד שתחשבו על זה, התחזית למחר:
0-3. ירוק!
מתי סין-קרונה
מצד שני 
שירה מתי. פשוט שירה.
הלוואי ומכבי תתרומם לגבהים האלו.
התרגשתי בשביל נתניה אתמול (וניסיתי גם לעניין את אשתי הנתנייתית. לא הצלחתי).
זה עורר בי מחדש את ההתרגשות לקראת הארינה שלנו, שבכל פעם שאני חולף על פניה, חולפות בראשי מחשבות נוגות.
בדקתי מתי נתארח בנתניה. במחזור האחרון לפני הפלייאוף. כמו בעונת האליפות האחרונה שלנו. גם אז נסענו.
אהבתיאהבתי
מתי,
דבר ראשון, חייב לציין שאני נהנה מאוד מהפוסטים בבלוג הזה.
לעניין בוקולי, עם כל האהבה אליו, ולמרות היותו אחד השחקנים היחידים כיום בסגל שמבין מה המשמעות של לשחק במכבי חיפה, אסור להתעלם מהעובדה שכבר יותר משנה הוא לא פוגע ושהבעיה שלנו, כיום, היא לבטח לא הקישור האחורי.
העונה הזאת כבר גמורה.
יש לנו הזדמנות מצוינת להתחיל בחילופי משמרות, להזיז את המבוגרים (דוידוביץ', קטן, בוקולי) ולהגלות את הלא ראויים (ימפולסקי בינתיים היחיד שאני פוסל על הסף אחרי שגאדיר הלך, אבל יש עוד כמה בדרך).
להפוך את בוקולי למושיע זה רומנטי ויפה, אבל, לצערי הגדול, מנותק לחלוטין מהמציאות.
אהבתיאהבתי
בוקולי לא מושיע אבל יכול לתרום על המגרש, לא רק מקצועית אלא בעיקר מנהיגותית. כשהשחקנים רואים אותו מתנפל באטרף כמו בולדוג זועם על היריבים, הם לא יכולים להמשיך ללכת באדישות. היה יכול לפחות לקבל צ'אנס, בטח כשעוד היתה בעיית קישור אחורי. אבל נראה שלעטר קל יותר לעשות את מהפכת ההצערה שלו על האריות הבודדים ולא על מנהיגי הלהקה.
תודה על המחמאה לבלוג, דרור.
אהבתיאהבתי
תודה פרלה, תודה דרור, תודה הופמן, תודה חיים משה.
קודם כל אני חייב להגיד שבוקולי היה מהפחות גרועים במכבי חיפה בשנה שעברה.
דבר שני בוקולי הוא קודם כל אישיות וזה כמעט כל מה שלסר במכבי חיפה-אישיות. מישהו שיכניס נפח של לב ונשמה לתוך החולצה הירוקה. בקיצור לאור מצבה של מכבי חיפה העונה, האנלוגיה למשפט של משה דיין מתבקשת: טוב בוקולי בלי ניצחון מאשר הפסד בלי בוקולי.
אהבתיאהבתי