אנחנו – מכבי תל אביב, לפני: כמה נקודות לצורך חזרה לכושר כתיבה

כבר די הרבה זמן שאין לי ממש חשק לכתוב. אנרגיות נמוכות וכאלה. יש רק דבר אחד לעשות במקרה שאין לך כוח לכתוב ומתי לא מתכוון להציל אותך: שיטת הנקודות.

*

1. עשרים שנה שאלירן עטר מבקיע שערים. אף אחד לא קורא לו "אלירן מבקיע השערים". עשרים שנה שעטר מבשל שערים. אף אחד לא קורא לו "אלירן מבשל השערים". עשרים שנה שעטר מסבסב מגנים. אף אחד לא קורא לו "אלירן מסבסב המגנים".

אבל פעם אחת, פעם אחת! עטר שדד זקנה.

(אה רגע, אני מקבל פה עדכון – רגע – כן, אני שומע… לא אחת? כמה, שתיים? טוב, זה כבר קצת משהו אחר, אבל עדיין… שלוש?! בטוח?! לא נכון! בואנה הוא בן זו-)

האמת שאני מרחם עליו. בחור צעיר שהיה מעורב בפשע והצליח להשתקם, כנראה. ובכל מקום שהוא מגיע אליו, זה מה שהוא שומע. מסכן הילד.

אבל שלוש?!

לא יודע.

2. המשחק הראשון שראיתי השנה במגרש היה דווקא של הפועל תל אביב ולא שלנו, בשבת. זה דווקא יצא לי טוב – גם לא נאלצתי לראות את אחד מאלילי ילדותי מתרסק מול עיני, וגם זכיתי להיות עד לכמה

מיתוסים מופרכים על אוהדי הפועל תל אביב

א. הם לא מעודדים כל הזמן. כלומר הרוב לא. יש יציע אחד, מאחורי השער, שלא מפסיק לעודד. כמו יציע ג' שלנו.

ב. רוב מוחלט מהם הם אוהדי ישיבה. אותו יציע מעודד הוא גם היחיד שעומדים בו, לפחות ככל שיכולתי לראות. עדיין תיקו.

ג. הם אכזריים כלפי שחקניהם בדיוק כמו שהאוהדים שלנו אכזריים כלפי שלנו. המשומר שלהם הוא חוטבא, שלא זוכה לשלוש שניות של שקט. ונראה שגם ממן מתחיל לאבד את הקרדיט שלו.

(בכלל, ממן הוא מסוג השחקנים שאתה רואה את ההיילייטים שלהם בתקצירים ומתלהב. בפועל הוא מאבד 4 כדורים על כל מסירה טובה. אבל בשתי מסירות שלו יכולת לראות את אבא שלו מציץ מאחורי כתפו, ומסביבי גם דיברו על ברקוביץ').

ד. כשהם לא מרוצים, הם הולכים הביתה לפני סוף המשחק, כן, ממש כמו אחרוני אוהדי הפרוות והרולקסים שהם אוהבים כל כך להקניט. ולא תגידו תבוסה או משהו, כן? תיקו עם עשרה שחקנים.

ה. ועכשיו, לרגע השיא. גם אוהדי הפועל תל אביב שורקים בוז לקבוצה שלהם. גם במחצית, גם בסוף. ואנחנו מדברים על הקבוצה שמובילה את הליגה, כן?

תמיד מתפלאים על האוהדים שלנו על שלמרות האליפויות, הם שרקו בוז לרוני לוי ולא אוהבים את אלישע. ובכן, מקום ראשון, שריקות בוז.

אוהדים הם אוהדים הם אוהדים.

(והפועל תל אביב?

קבוצה די גרועה עם שחקנים מצוינים)

(ומנגה מר"ג הוא שחקן מצוין. הייתי שמח לראות אותו בירוק)

3. אם נחזור למשחק מחר, השחקן שהכי מעניין אותי כרגע במכבי הוא שמואל שיימן. בגלל שלא ראינו אותו גדל בארץ, אנחנו לא באמת מכירים אותו. וזה נחמד לראות איך האופי שלו כשחקן מתבהר לנו לאט לאט. יש בו משהו מיוחד. אולי בכל זאת רובן עשה משהו חיובי.

4. כבר די הרבה זמן אני טוחן לכם על איסמעיל ריאן. בינתיים הוא רק מגשים. הגיע זמנו לקבל קצת דשא בקבוצה הבוגרת. בכלל, אני זוכר שפעם שחקנים היו מקבלים צ'אנסים בבוגרים בגילאים הרבה יותר מוקדמים. למה לא בעצם.

5. הערב ראיתי את סוף המשחק של מכבי חיפה, קבוצת הכדורסל. למי שלא יודע, היא מצליחה השנה ביחס הפוך להצלחתה של קבוצת הכדורגל. מה שעוד מעניין זה שבדיוק מה שחסר העונה למכבי חיפה כדורגל, יש למחלקת הכדורסל: מאמן. וכזה שיודע להוציא מקבוצה יותר מסך חלקיה. שיטתי, מקצוען, ואומרים שהוא גם אדם חביב ונחמד. זו נראתה לי תמיד כמו משוואה די פשוטה, כשמדובר במאמנים טובים: ככל שהאגו של המאמן יותר קטן, הקבוצה שלו יותר גדולה. אבל אז אני נזכר במוריניו.

בכלל, צריך לבקר ברוממה המחודש, ובקרוב. יש סיכוי לא רע לעונה היסטורית. ועכשיו כשמקל הגיע, יש גם תחושה של יותר זהות מקומית. אם כי הזרים המצוינים הם סיבה מספיק טובה לבוא לראות.

(עדכון: ובצירוף מקרים מופלא, אלון רייכמן כותב הבוקר פוסט יפה ומדויק על מכבי כדורסל)

6. אפרופו מתקנים מחודשים. אני מתלבט איך לכנות בבלוג (ובכלל) את האצטדיון ההולך ונבנה שלנו. האופציה הרווחת היא אצטדיון אבי רן. למישהו יש הצעות אחרות? אצטדיון אמר? אצטדיון אייל? אולי אצטדיון עטר, כפיצוי על העונה?

7. אחרי משחק הכדורסל ראיתי את ברצלונה-אתלטיקו. משחק מצוין, פלקאו אדיר, ומסי קבע שיא נוסף, השחקן היחיד בעולם שכבש צמד בלי להגיע למשחק.

מטרידה אותי השאלה מה ברצלונה יודעת שקבוצות אחרות לא. איך זה שלא מצליחים לחקות אותה. אני אנסה משהו –

הנה מה שברצלונה המציאה: תפיסה אחרת של הזמן. יש להם זמן. יש זמן למסירות מאחורה, יש זמן להעביר את הכדור מצד לצד. גם כשהם בפיגור, גם כשהזמן אוזל, להם תמיד יש יותר.

למה יש להם זמן? כי דיוק שווה זמן. והם יותר מדויקים מכולם. הם עובדים על זה שנים, מגיל צעיר. דיוק קבוצתי הוא תוצאה של עבודה לאורך זמן של אותם אנשים. ואת זה קשה לחקות. אולי בעוד כמה שנים נראה את התוצרים של בתי ספר לכדורגל בעולם שקיבלו השראה מבארסה.

אבל יש עוד סיבה, שאותה קצת יותר קל לחקות. הם לא מבזבזים זמן. לא רק פציעות וכאלה. אלא גם בבעיטות עונשין. בקרנות. במשחק עם השוער.

כי אם יבזבזו זמן, הזמן הזה יחסר גם להם.

ויש בזה משהו מאוד יפה. ומה שעוד יפה בזה, זה שהזמן הזה הוא לא באמת הזמן שלהם. הוא הזמן שלנו. כשהם לא מבזבזים זמן, הם לא מבזבזים לנו את הזמן. הם משחקים כדורגל בשביל לשחק כדורגל.

גווארדיולה לקח את זה לקצה. רק קרנות קצרות, רק מסירות שוער קצרות. זה היה שונה ממה שהיינו רגילים אליו, אז זה היה מקסים לעין. וילאנובה, לעומתו, מנסה למצוא את האיזון. לשלב את היתרונות של בעיטות שוער ארוכות וקרנות גבוהות, עם היתרונות של שיטת הנעת הכדור הטוטאלית. זה כבר עשוי להיות מושלם. אולי מושלם מדי. מתישהו זה יימאס.

עוד לא נמאס לי.

8. 0:3. ירוק, ברור.

***

למי שצעיר מדי או מבוגר מדי בשביל להכיר את הרפרנס לסעיף הראשון, אז כאן, בערך ב 1:03: