בחירות, לפני: פוסט דמוקרטי פלורליסטי חגיגי/ כולם ביחד!

כן, נכון, היה משחק, אבל כבר הבנו שלא ממש צריכים אותנו כרגע, כל דיבור רק יפריע וכל המוסיף גורע. עם זאת, כדי לא לפגוע במסורת העתיקה, כל אחד מחברי הבלוג סיכם את המשחק בשורה אחת, ומיד לאחר מכן – פוסט הבחירות הדמוקרטי פלורליסטי חגיגי של "מצד שני".

 הופמן

בערך אחת למפגש כוכב השביט היילי עם טבעת של שבתאי, נבואת הבלוג מתממשת, ועל כך אין צורך להוסיף דבר.

מתי

הופמן נתן לי רק שורה, וזה מרגיש לי כמו קוקאין.

יותם

גם אם אריק יכניס מטאטא – לא דימוי, אשכרה מטאטא – הוא יירה.

*

בשבוע הבא הפועל.

***

ובכן, בחירות.

ולטובת האירוע המרגש שנותן לכל אחד מאיתנו להרגיש שהוא אחד מאיתנו ולא סתם אחד, אנחנו מפקיעים בזאת את פוסט ה"לפני" המסורתי (בין השאר מתוך ההבנה שאריק בינתיים מסתדר יפה בלעדינו), ומעלים פוסט בחירות מיוחד, בו כל אחד מחברי המערכת יציג את המפלגה שהוא מצביע לה, פלאס סרטון בחירות שהוא אהב במיוחד (בתיאוריה. בפועל רק הופמן עשה את זה. חבורה של פרחחים אני מנהל פה).

ומשום ש"מצד שני" הינו בלוג פלורליסטי ששואף לייצג מפלגות מכל קצווי הקשת הפוליטית ולא משנה כמה הן מעצבנות את נשיא הבלוג (הזמני, עד שיעשו לו פוטש, ויש לו חשד מסוים מאיזה כיוון זה יבוא) – לפניכם שלוש קריאות שונות להצביע לשלוש מפלגות שונות, שנחשבות בדרך כלל (ובטח בעיני עצמן) לשמאל, ימין ומרכז.

קוראי הבלוג מוזמנים כמובן לשתף מה הם שמים בקלפי ולמה, וגם לפנק את שאר הקוראים בסרטונים או בלינקים החביבים עליהם מתקופת הבחירות המסתיימת עלינו לטובה.

הופמן

אז אני מצביע חד"ש. שזה הפתק שכתוב עליו ו'.

למעשה אני חד"שניק בנשמתי. שמאל תמיד הייתי, סוציאליזם תמיד נראה לי נכון וצודק יותר מקפיטליזם (ומה שקורה פה בשנים האחרונות רק מחזק את הנטיה הטבעית שלי), ושותפות ערבית-יהודית נראתה לי האופציה הטבעית ובעצם היחידה של שמאלנים, עוד מגיל 17, אז הלכתי לגור בקומונה יהודית-ערבית בחיפה, של תנועת "רעות-סדאקה" [קומונה אותה חלקתי בין השאר עם קייס נאשף, שלימים נהיה שחקן קולנוע מעולה ("גן עדן עכשיו") ולא פחות חשוב, כבש את לבה של דנה מודן הנפלאה, גם בטלוויזיה ("אננדה") וגם במציאות. אבל זה לפעם אחרת]. אז תמיד הייתי חד"שניק, ובכל זאת, בבחירות האחרונות הצבעתי ללבני, כי הצליחו לשכנע אותי שזה או לבני או ביבי, ואחר כך הצטערתי על זה ארבע שנים. ולפני זה הצבעתי לעבודה, כי הצליחו לשכנע אותי שעמיר פרץ הוא התקווה החברתית החדשה. והצטערתי על זה ברגע שהוא לקח על עצמו את תיק הביטחון.

וזהו. אני לא מאמין יותר להבטחות. אני מאמין להוכחות. לעובדות בשטח.

והעובדות בשטח אומרות שחד"ש העבירה בשנים האחרונות אינספור חוקים חברתיים, ובלמה אינספור חוקים רעים וגזענים וקפיטליסטים (למה אינספור? ישספור, פה).

והעובדות בשטח אומרות שאת הסיסמא של חד"ש מלפני 32 שנה, "שתי מדינות לשני עמים", סיסמא שבזמנה נחשבה הזויה, אימצו היום כמעט כל המפלגות מהפרת ועד החידקל ביתנו. ואת הרעיון ה"הזוי" שהציעה חד"ש לשנות את שיטת התמלוגים מאוצרות הטבע של ישראל כך שהמדינה תקבל יותר מבוזזיה, אימצה אחר כך המדינה (בגרסה מרוככת ולא מספקת) בעקבות ועדת שישינסקי.

והעובדות בשטח אומרות שחד"ש מציעה אלטרנטיבה למה שעובר על ישראל בשנים טרופות אלה. אלטרנטיבה של שיתוף פעולה ולא של הקצנה ושנאה. אלטרנטיבה של דאגה למוחלשים, לנשים, ל"אחר". אלטרנטיבה של ראיה והבנה של "הצד השני", וחבירה אליו – כי כולנו בעצם באותו צד, הצד המתון, הצד שחושב שבני אדם נולדים שווים וראויים לקבל יחס שווה. הצד שרוצה לחיות כאן בשלום.

וכשהמציאות היא קשה, קשה כל כך שאני מתקשה לראות עתיד אופטימי לי, ובטח לילדיי ולילדי ילדיי – אני בוחר לנסות לשנות את ההווה ככל שאני יכול, כי אני עדיין מאמין שאפשר ליצור עתיד כזה, אם נשתף פעולה עם כל מי שדומה לנו ומוכן לשתף איתנו פעולה, ולא משנה מה דתו או לאומיותו.

תקראו לי הזוי, תקראו לי מנותק – ואני לא אסתובב, כי זה לא השם שלי. אבל כשכן אסתובב אשאל אתכם מה הזוי בחקיקת חוקים חברתיים שעוזרים למוחלשים, לנשים מוכות, לעיוורים, ללהט"בים; ומה מנותק בבלימת החוקים האנטי-דמוקרטיים בכנסת הימנית ביותר שידעה מדינת ישראל. אם זה מנותק, נתקו אותי כבר עכשיו ממכונות ההנשמה (זה קל, זה אותו כבל של האינטרנט).

אבל אם יש בכם עדיין שמץ תקווה שאפשר לכונן כאן מדינה טובה, צודקת, חכמה ושוחרת שלום שדואגת לכל תושביה, ללא הבדל דת, גזע, מין, צבע עור, נטייה מינית ואהדה ספורטיבית – אני קורא לכם לתת את הקול שלכם לחד"ש. שימו ו' בקלפי.

זה הסרטון שאני בוחר לשים כאן (היוצר הוא מיש המעולה):

(וכאן יש את הסרטון הכי מוצלח לדעתי במערכת הבחירות, אבל אני משוחד. ואם אהבתם אז יש גם המשך. וזה ללא ספק עמוד הפייסבוק שהיה שווה את כל הבחירות האלה. אם אתם לא מכירים, תתביישו).

יותם

10 הערות על מערכת בחירות והחלטה אחת:

• מעולם לא בחרתי ביבי, אבל השנאה כלפיו מטורפת, חוצה גבולות, מגזרים, רשתות חברתיות ומפלגות. השנאה העזה הזו רק מדגישה את הכשלון ואבדן הדרך של מחנה השמאל, אם אותו אתם לא מצליחים לנצח כנראה שמשהו רקוב בממלכת אוסלו.

• שלי, ציפי, יאיר, זהבה, שאול, נוני, מעולם לא נלחמו רבים כל כך על הזכות להנהיג מחנה קטן כל כך, כנראה כשהגוש חוסם, השתן עולה לראש.

• על פי טענות התקשורת יותר מ-1,000,000 אזרחים מודאגים ללא נטייה פוליטית יצאו לרחובות במחאת הקיץ הלא פוליטית של 2011. באופן מקרי לחלוטין 999,963 מהם התפקדו למפלגת העבודה.

• יאיר לפיד הוכיח שהטלוויזיה לא רק מוסיפה 5 קילו היא גם מוסיפה 10 מנדטים, האיש שהימר על 22 יסתפק ב-12.

• ציפי ליבני?

• סלחו לי או שלא תסלחו אבל זה קצת עצוב בעיני שבכנסת ישראל יש מקום לחנין זועבי ולמיכאל בן ארי אך לא לשאול מופז, אם רק היו לוקחים לתשדירים את מריאנו שיברבר קצת ברבורי ברבורים במקום יגאל הנאצי שינזוף בנו אולי היה לו סיכוי.

• 3 "חברים" המזהים עצמם כאנשי שמאל מחקו אותי מרשימת חברי הפייסבוק שלהם במהלך מערכת הבחירות, אני מחקתי 1 אבל רק בגלל שהוא שיתף שיר של ג'סטין ביבר, פלורליזם פלורליזם אבל עד כאן.

• שלי יחימוביץ' לא מפחידה אותי, כלומר ה-"היי זו שלי" מעצבן טילים אבל בעיני היא מייצגת את השמאל הנכון. לא אצביע לה, אשתי מצביעה לה, אשתי הצביעה בבחירות הקודמות קדימה, מבחינתי זו התקדמות.

• ביבי נתניהו מפחיד אותי, הוא לוקה בשרוניזם ולתחושתי מבשל לנו התנתקות 2.0. מעניין איך נוני מוזס וחבריו יגיבו אם ביבי בטעות יעשה "שלום", לא שאני מאמין שזה יקרה אבל לכו תדעו, גם לשרון צרחו רוצח.

• מעולם לאורך כל ההיסטוריה הכתובה לא הסתיים ויכוח פוליטי במילים "אתה צודק, שכנעת אותי, אני טועה, איפה הקלפי ומה האותיות של המפלגה שלך".

• ובדיוק בגלל הסיבה העשירית אני לא מתכוון לנסות לשכנע אתכם להצביע כמוני, אני מצביע הבית היהודי, מצביע בנט. אם בכל זאת תתעקשו לדעת למה אני מוכן לשתף, לא כי אני חושב שיש לי סיכוי לשכנע מישהו אלא יותר בגלל שביקשו טקסט של 300 מילים ואני לא אתן לכמה שמאלנים לקבוע לי כמה מילים לכתוב.

אני מצביע בנט* בעיקר בגלל שלמנהיגי ימין מזדקנים יש את הנטייה החוזרת ללכת לאיבוד, לעת זקנה הם מבינים כי מי שבאמת כותב את ההיסטוריה אלו אמצעי התקשורת ואמנון אברמוביץ' ואם לאורך כל ימי כהונתך לא גירשת יהודי אין לך זכות אמיתית להיכתב בדברי הימים של שכתוב ההיסטוריה, אז אני יודע שברשימה של בנט מסתתרים כמה מוקשים (באיזו רשימה לא?) ואני יודע שחלק מהמצע של הבחור נראה טוב על נייר אך חסר כל סיכוי להתממש, אבל יותר מהכל אני מאמין לו שיישאר נאמן לדרך שלו ואמונה היא מצרך נדיר בפוליטיקה המזופתת של ימינו, אז מי שמצליח להוציא אותה ממני, אני הולך איתו.

לא נכנסו לסיכום: אלדד יניב, דליה איציק, אילן משיחא, המפלגות הערביות, חד"ש, ישן ודודו זר.

* לא רצחתי את רבין, נשבע לכם.

במקום סרטון של נפתלי בנט בא לי לפנק בשיר של עוזי חיטמן, אחד האהובים עלי.

מתי

ימים טובים של שמש חורפית , אפשר לשאת מבט השמימה ולראות קרוב אלינו את קרני החמה החיוורות בצהוב של מכבי תל אביב ולפנטז אל מעבר לשמש.

ימי בחירות. דמוקרטיה. הקול של אחרון האזרחים שווה לקולו של נשיא המדינה. ניתן להרחיב הלב ולהתמלא גאווה במיוחד כשקוראים על מסעותיו של מארק טווין בארץ הקודש מאמצע המאה התשע עשרה, בה פגש טווין ארץ מלאה עולב ושיממון, ולקבל פרופורציה על הכח העצום של עם ישראל שהביא אותנו למקום בו אנו נמצאים ערב יום הבוחר 2013.

המאה ה-21. עוצמתו של עם ישראל, מלכות ישראל השלישית. אין ספק שאנו נמצאים בתקופה היסטורית בה חוזקו של העם היהודי הוא הגדול ביותר מאז ומעולם, עולה בעשרות מונים מכוחו של העם בימי דויד המלך.
בתוך כל חגיגת העוצמה והכוח דוקרת חזק ההכרה של הזמניות. שני דורות בלבד ממלכות דויד ו-69 שנות מלכות מאוחדת עברו עד שעלה למלוך רחבעם בן שלמה ופורר את העם לשתי מלכויות נפרדות אשר הביאו לכליון המלכות ולהתפוררות העם היהודי למשך שנות אלפיים. עוצמה צבאית לא חסרה לעם, גם לא עוצמה כלכלית. התפוררות העם התרחשה עקב חוסר עוצמה חברתית.

וזה דוקר לי חזק בחזה. הזמניות. הדאגה לעם ישראל החזק והעוצמתי שמתפורר לנו מול העיניים. לא התבוללות מפוררת אותו, לא חוסר אמונה. את עם ישראל מפוררת שנאה וחוסר צדק. לא יעזרו מטוסים וצוללות לעם המפורר מבפנים, לעם משוסע אשר שלטונו מעודד שיסוע ציבורים בציבורים אחרים – יהודים בערבים, עובדי ניקיון בעובדי חברת חשמל, מכבי בהפועל.

ובתוך כל הדאגה הפולנית הזו, קראתי את ספרה של שלי יחימוביץ' – "אנחנו". הכריכה אומנם אדומה והקריאה בספר קצת מציקה, במיוחד כשלכל אורך הקריאה הקול המעצבן של שלי מטפטף לתוך הראש כמו טיפות מים על קסדת פלדה, אבל מתוך הספר עולה מדינת ישראל שאותה חיפשתי, מדינת ישראל שיודעת שכדי לשרוד, אין די בצבא חזק ואין די בכלכלה חזקה. מדינת ישראל צריכה בראש ובראשונה חברה חזקה וצודקת יותר.

אומנם אני לא אוטופיסט ולא קומוניסט כמו החבר מצביע חד"ש מלמעלה, בניגוד אליו אני יודע לראות את הדברים נכוחה. המילים הגבוהות הן עבור אנשים גדולים והעולם אינו מלא בהם. אך אני יודע שזה אפשרי ושלי יחימוביץ' הראתה לי בספרה שזה ניתן. סדרי העדיפויות של עם ישראל צריכים להשתנות ולא מדובר רק בשורה תחתונה ביטחונית או כלכלית אלא בעיקר חברתית.

"צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נתן לך" (דברים טז׳).

אנא, בני ארץ ישראל מכל המינים וכל הדתות, רידפו אחר הצדק למען תחיו בארץ אשר נתן לכם אלוהים. הצביעו מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ'.

*

ועכשיו קצת כדורגל או אולי אהדה לכדורגל.

לא בחרתי להיוולד בארץ כמו שלא בחרתי להיות אוהד מכבי חיפה. את הזהות שלי קיבלתי כעובדה יחד עם צלקת באיבר המין. עבורי לזהות הזו אין עוררין. אין לי ארץ אחרת, אין לי קבוצת כדורגל אחרת. שתי הזהויות הללו הן גם הפנים שלי ואני רוצה לבחור איך יראו הפנים שלי.

היום אני הולך לראות את מכבי חיפה של אריק בנאדו מול הפועל רמת גן. זו מכבי חיפה שלי. ככה אני אוהב לראות אותה, צנועה, צודקת, ירוקה ומלאת נשמה. המדינה שלנו גם יכולה להיות כזו.

הופמן ביקש שאוסיף תשדיר בחירות שאהבתי. בחרתי בשיר שליווה בעבר את התשדירים של מפלגת עלה ירוק . "מי אמר ירוק חמאס? ירוק זה צבע של הגראס".

*

(רגע, אבל יש גם משחק היום!!!! אז מהי הנבואה?

ובכן, הנבואה ניתנה לשוטים.

ולכן

0:3 ירוק!)