אנחנו – הפועל תל אביב, אחרי: מסע חלום

אז מה, חגיגה, אה? מתי בוודאי עוד נוהג לו על אדי הניצחון אל ביתו, יותם עוד מפחד להדליק את האור בבית פן יגלה שאך חלום היה. אבל אני פה, אז אני אתחיל, כדי שיהיה לכם איפה לפרוק, והם יצטרפו כשיבוא להם.

(עדכון: טוב כמו שזה נראה, שום מַתים ויותמים לא יבואו. תסתפקו בי, ויותר מאוחר אולי יהיה להם מה להגיד, כשיחזרו לנשום). (עדכון 2: יותם בא).

הופמן

תודה לרועי שאירח אותי יפה ולאלכס שתיווך. והלל ושבח וקלס גם ל:

דקל. היורש של בנאדו (כשצ'וצ'ה הוא היורש של פץ), המקבילה קצוצת השיער של פויול, החומה והמגדל – מקבל את מה שמגיע לו על הדם והיזע: שני שערים במשחק גדול, מסוג המשחקים שמבקיעים בהם שחקנים גדולים. דקל קיומנו.

טאלב. אני מרחם על שיימן שמתייבש על הספסל על לא עוול בכף רגלו. אבל טאלנט טוואטחה לוקח את ההזדמנות שניתנה לו בשתי ידיים ושתי רגלי איילה. הופעה של מגן אירופי לכל דבר, כולל התספורת.

גוסטבו. בכל מקום, כמו רוח רפאים. כשהוא ימות, יום אחד, צריך לשמר את הנשמה שלו בפורמלין ולעשות עליה מחקר מקיף.

משומר. השחקן הכי מושמץ בחיפה, נותן פעם בכמה משחקים הופעה של כוכב. כשמגיע מגיע, ומגיע לו הרבה רספקט על המשחק האדיר היום.

קטן. היה מצוין ותרם להכנעה במחצית הראשונה, חזר ליכולת הרגילה העונה בשניה. כלומר בשניה שהתעייף. מה שכן, בנאדו מלמד אותנו שמי שיכול לתת 40-50 דקות טובות לא חייב להיות סופר-סאב. יכול להיות גם שחקן פותח שמוחלף בזמן.

בנאדו. חבל שלא החליף את קטן. עם קצת יותר מהירות בסוף היינו יכולים לגמור את זה עם 4 ו-5. אולי רצה לתת לקפטן את התענוג של 90 דקות של שליטה מוחלטת ביריבה גדולה. נו יאללה, שיהיה לו לבריאות. אריק מוכיח כבר זמן רב (מי זוכר בדיוק, אנחנו בזמן אגדה עכשיו, זמן חלום) שהוא לא צריך עצות בכל הקשור בהבנת השחקנים, בחילופים נכונים בזמן הנכון, בקריאת משחק טובה.

ובכלל, מה לי כי אלין. ההלל והשבח והקלס לאריק, שבקור רוח של קרחון ואומץ של ויקינג מנווט את הקבוצה הרחק מעבר לאופק שראינו עבורה העונה. אריק הכובש, הכובש השקט, הכובש האלגנטי, כבש גם אותי. בדרך הנכונה לכבוש את הליגה כולה, במסע חלום שעוד יכתבו עליו ספרים.

יותם

תל אביב, צאת יום כיפור השנה, אני ואישתי יוצאים מהבית עם טעם של כלום בפה בחיפוש אחר בית כנסת לתפילת נעילה. הולכים והולכים מחפשים ומחפשים, לא מוצאים, מסתבר שלמצוא בית כנסת אורתודוקסי בתל אביב זה קל בערך כמו למצוא תא גאה במפלגת עוצמה לישראל. באיזשהו שלב שירן אמרה שנראה לה שיש אחד נחמד ליד הבית הישן שלה, אני כמובן הבעתי מורת רוח, טענתי שאני עייף ושבשום אופן אני לא מתכוון ללכת עד הבית הישן שלה. התחלנו ללכת לכיוון הבית הישן שלה, בעוד אנחנו צועדים על קיבתנו הריקה לכיוון בית הכנסת ניהלתי דיון עם אלוהים על מה מצבי בכח. בסך הכל הייתי די בסדר השנה, לקחתי על עצמי כמה דברים טובים, נפטרתי מכמה הרגלים רעים, מרגיש תיקו. כמובן שאלוהים לא ענה לי, טוב נו יש לו המון סידורים בצאת יום כיפור, בכל זאת יום הדין וכמה מכם לא ממש התנהגו כמו שצריך השנה, נכון הופמן?

המשכנו ללכת ורגע לפני שהגענו הבחנתי לב בדמות מוארת שעומדת באמצע הכביש ממש מולנו. זה לא היה משה רבנו וגם לא אליהו הנביא, הייתה זאת דמות מורמת מעם, או לפחות כזו שהסתכלה למעלה, זה היה אריק בנאדו.

הסתכלתי לשמיים, השמיים הסתכלו עלי בחזרה, שירן הסתכלה על שנינו באופן מוזר, וידעתי שזה סימן שיצאתי זכאי בדין. אמנם לקח ליושב במרומים 9 מחזורים ועקידת ראובן אחת להוכיח את זה, אבל מי אני שאאיץ ביושב במרומים.

*

אז מה היה לנו שם? 2 גולים עם הלב, עוד אחד עם הנשמה, 14,000 מטורפים שגודשים את היציעים ומזכירים את אווירת פ.ס.ז' ההיסטורית. מאמן אחד ענק ובעיקר אמיץ, ועונה שהולכת ומסתמנת כהיסטורית. לא שאני חושב שהאליפות תחזור הביתה אל הכרמל (למה בחיפה אין הפועל?) אבל העונה הזו היא הרבה יותר מעוד אליפות, העונה הזו היא שיבה הביתה, חזרה לדרך, היא ההבנה שמכבי חיפה פחות לב וכבוד לסמל יוצא בדיוק מכבי תל אביב. העונה הזו היא כל מה שאוהד אמיתי יכול לאחל לעצמו, עונה שנחרטת בזיכרון.

*

ביום רביעי מתחיל המסע הקסום לעוד הפסד בגמר הגביע, אבל יכול להיות (מלח מים מלח מים שום בצל ושמן זית ) שדווקא בעונה הזוייה שכזו, נחזיר את הכסוף הביתה ונעניק מתנה ראשונה לבונבוניירה החדשה שמחכה לנו בדרום חיפה.

*

עכשיו תביאו לי איד, אני רוצה לשמוח.