בני יהודה – אנחנו, אחרי: רשמים מהיציע

אז היינו בבלומפילד, בהרכב מורחב, שכלל את פרוסנר סניור וג'וניור, מיס פרוסנר לעתיד וחברתה, מתן הידוע כ-MG ורעייתו ואחותו נופר, שחר משחר והטרופית, תומר חרוב הנתנייתי, וכמו כן – כל מערכת "מצד שני". אם חס וחלילה היה נופל איזה טיל ביציע 8 בבלומפילד, הבלוג היה נגמר באחת. מצד שני (ווהו!), איזה טראפיק מטורף היה לו אם זה היה קורה? כמעט שווה את זה.

הופמן

כן, קשה לדבר על המשחק אז מדברים על דברים אחרים. מה אפשר להגיד, שהיינו יותר טובים, שהגיע לנו לנצח? שבני יהודה הבקיעו שני שערים משתי הזדמנויות? שתורג'מן, אזולאי ודינו ביחד לא שווים דבלאשווילי אחד? שכשאף אחד לא מגיע למשחק חוץ מקטן וטאלב, אי אפשר לנצח גם את אסי גלבוע? שעזרא מפוזר, שבוקולי נגמר? שאייל משומר?

אז אמרנו. ועכשיו מה? עכשיו נדבר על הקהל. אני לא יודע מה קרה לאוהדים של מכבי ומתי בדיוק, אבל השירים התומכים לקראת סוף המשחק, שרק התגברו אחרי השני של הכתומים, ובמיוחד הסטנדינג אוביישן של הקהל לשחקנים אחרי ההפסד, ומחיאות הכפיים שלא הפסיקו עד שקטן נאלץ לחזור להדרן – ובכן, זה היה פשוט מרגש ברמות שקשה לי לתאר. היה שווה לעזוב את הכורסא הנוחה, למרות ההפסד. בעצם בגללו, אחרת לא הייתי חווה את זה.

בקיצור, מכבי הפסידה היום, אבל בכל הנוגע ליציעים העונה הזו מסתמנת כמסע ניצחון אחד ארוך. אני לא זוכר מתי האוהדים היו כל כך מחוברים לקבוצה. וזה לא פחות חשוב מאליפות.

יותם

אז מה היה לנו שם.

קטנה בפלורנטין, צעדה לבלומפילד, עשרות צעיפים כתומים, פלאשים מהיום ההוא, אלפי צעיפים ירוקים, פלאשים מהיום ההוא, שקית גרעינים 1, יציע 8, אלף ירוקים בתור, 2 בודקים ביטחוניים, 5 דקות לפני שמתחיל, נכנסים, מתיישבים, פסימי.

3 הזדמנויות, ב-10 דקות, 2 חלוצים, 0 שערים. פאול טיפשי 1, 90 קילו של פדרו גלבאן, בעיטה חופשית 20 מטר, "אומר לך שזה גול" ,שיט צדקתי, 1-0 להם, פסימי.

מחצית 2, 1/2 שקית גרעינים, 10 שחקנים בהתקפה, תוקפים מימין, תוקפים משמאל, תוקפים מחד"ש, מחמיצים משמאל, מחמיצים מימין, מחמיצים מהמרכז, 4 חלוצים שיכולים להרכיב יחד חלוץ 1 מושלם, אבל לחוד כל אחד 1/4 חלוץ, 3 חילופים, 1021 מצבים, 0 שערים, התקפה מתפרצת זהובה, בעיטה שנייה למסגרת, 2-0 להם, פסימי.

שריקת סיום 1, 0 גרעינים, קבוצה אחת שניצחה, קבוצה שניה שעשתה הכל על מנת לנצח, 4000 ירוקים מעודדים בטירוף אחרי הפסד מרגיז, קהל 1 גדול שהתבגר, אופטימי.

אריק, לא נורא, ניסיתם, השקעתם, שיחקתם כמו קבוצה, יהיה בסדר, תרים את הראש, רק לא יותר מדי, שלא תיפול אחורה.

• הצעת חוק קטנה לסיום: אסור בתכלית האיסור ל-2 אוהדי כורסא ללכת יחד למשחק, הבנת הופמן?

מתי

לא תמיד בלומפילד היה כזה נאחס. היו שנים שבלומפילד היה באנקר כל כך גדול עבור מכבי שהיינו מובילים 1-0 כשהאוטובוס של הקבוצה היה עוצר בחדרה להשתין.

העולם התהפך מאז, שמים הפכו למים ותרשו לי להיות אבי מלר לשנייה ולהגיד שהישגיה של מכבי במגרש ביפו בשנים האחרונות מסתכמים בכלום-field (זה לקח יותר משנייה?).

מצד שני היאוש בבלומפילד, כמו שאומר חנוך לוין, נעשה יותר נוח. עשר דקות מהבית, הכניסה המפנקת, המושב המרווח ובמיוחד הצליל הענוג שעושה הכסא המתקפל כשבועטים בו מרוב עצבים, כזה קחחח נעים, שנותן לך הרגשה שהוא נמצא פה, המתקפל, במיוחד לספוג את הרגשות שלך, כמו אומר – אני בשבילך אח שלי, תבעט, אני לא נשבר, אל תישבר גם אתה.

ולנוכח הקהל הנהדר של מכבי והקבוצה הלוחמת ומלאת הנשמה אין באמת מה להישבר. אמר פעם מלך צרפת פרנסואה הראשון (או שקר אחר כלשהו) – כשהכל אבוד נשאר הכבוד. וכבר הכל היה אבוד, ועדיין, עם כל זאת, כמה כבוד. כמה כבוד.