אנחנו – קריית שמונה, לפני: מתחת לאף/ מתי סין-קרונה

כשהיינו ילדים חשבנו שהסרט "מתחת לאף" הוא הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם בעולם. גם היום ממרומי גילנו עדיין לא ראינו סרט טוב יותר מ"מתחת לאף". אני עדיין יכול לדקלם את רוב הסרט בעל פה, מ-"מאה לחלק למי שעבד יוצא שליש כל אחד", דרך "החתול המטפס יצא לפנסיה", "הבאת קבנוס?", "לך תפתח קיוסק בכיכר לונדון" ועד לשורה הנפלאה: "אל תדאג, יקבלו אותך לעבוד בבר של הקוקסינלים".

"מתחת לאף" היה לילדים מקרית חיים מה ש"צ'רלי וחצי" היה לילדים משאר חלקי הארץ – סרט פולחן. ובזמן שכל ילדי הארץ דקלמו את – "ארליך, תביא עוד ביצים", התרבות היחידה שצרחנו היתה בעמידה על השולחן בכיתה: "אני, סמי בן טובים דפקתי הקופה".

בחגים היינו נוסעים כל החברים ליום טיול בתל אביב העיר הגדולה. לוקחים רכבת אקראית מהתחנה בקריה שכמו יצאה מסרטי מערבונים, עוצרים בתחנת תל אביב סבידור והולכים ברגל לרידינג, מצטלמים ועושים פרצופים כמו בבלוז לחופש הגדול, משם לחוף מציצים, מסמנים וי על אלטמן הקטן החרמן הקטן, הולכים לאכול אצל ציון הירקון פינת טרומפלדור ומחכים שמאיר אריאל יבוא לצהריים, ממשיכים בחוף עד יפו ומסיירים בשבילים בהם הלך השוטר אזולאי וכל הדרך שותים ושותים, קינלי, קולה, ספרייט, פטל רק כדי להגיע מוכנים לסוף הטיול לשחזור הסצינה הגאונית מ"מתחת לאף".

ואז, אחרי יום שלם של התאפקות בלי ללכת לשירותים, כשכבר לא יכולנו יותר, היינו רצים לבלומפילד וזוגות זוגות הולכים לחומה של האצטדיון מול הבניין של המטה הארצי של המשטרה, אחד משחק את אורי גבריאל משחק את סמי בן טובים, השני משחק את משה איבגי משחק את הרצל, עומדים ומשתינים את כל מה ששתינו כל הדרך בתל אביב, מנערים טיפות אחרונות בהפגנתיות, מסתובבים לכיוון המטה הארצי ומרגישים שכל העיר הזו על מכבי שלה ועל הפועל שלה ועל הדרבי היענו גדול שלה, הכל על ה…. שלנו.

אחר כך כשהיינו מגיעים למשחקים בבלומפילד היינו עוברים דרך מקום הפשע, מריחים את הצחנה ואומרים אחד לשני: "פשששש איזו עיר מסריחה".

אז למה אני בכלל כותב פוסט על תל אביב ובלומפילד, כשהיום המשחק המרכזי בשבילנו הוא מכבי נגד קרית שמונה? אולי כי עדיין אוכל אותי שהמשחק הכי גדול בכדורגל הישראלי ולא משנה מה, הוא הדרבי התלאביבי?

ולמרות שהנבואה נתנה לשוטים,
התחזית להיום: 3-0 ירוק ו 1-0 אדום.

*

מתי סין-קרונה