אני, לוזר/ מתי סין-קרונה

למטה משמאל:סיבה לחייך כשאין לך את מה שלמעלה באמצע

כמה לוזר יכול להיות אדם, שגם אם הגיע לכל מה שרק אפשר לחפוץ בו, כמעט אף פעם לא ניצח ניצחון אמת. ובערוב ימיו, עם כל האהבה המורעפת עליו והכבוד וההדר וההוד, כשנותר לו הדבר האחרון לשאוף אליו, אולי ההישג הגדול של חייו, אחרי כל כך הרבה הישגים בהם זכה, ניצחון אמת אחד גדול שיעמיד בצל את הפסדיו הרבים כולם יחד, שיוריד אותו מבמת ההיסטוריה רחבת הידיים, בתצלום ניצחון אחרון, עטור תהילה, והנה…

הנה הוא שוב מפסיד. והפעם זו הפעם האחרונה והכואבת ביותר. בצער רב, שמעון פרס לא יזכה כבר להעניק את גביע המדינה ליניב קטן. שבע שנות כהונה מהמכובדות בכהונות נשיא בישראל ירדו לטמיון, חסרות משמעות ללא הפסגה הגבוהה ביותר אותה לא יכבוש עוד לעולם.

וכל הפסד של שמעון פרס, מאז ומתמיד, היה לדידי הפסד של כולנו.

ואמנם כשכרגע ההפסד של כולנו הוא ההפסד של שמעון פרס, אפשר לפחות להתנחם שבניגוד אליו, לאחר צינת המלקוש, נתבצר כמו חצב במעבה האדמה ונחכה לסיומה של העונה הכי חמה. ואחר כך ניתמר וכעמוד עשן לבן, שמועה טובה עוד נעביר שהחגים כבר באוויר. וכמו ענן אז נתגשם מעל חלקת שדה ריקה ועוד נביא לרגבים את השמועה הירוקה. אמן. כן יהי רצון.

תודה לנעמי שמר על רגע של אופטימיות.

*

מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על אני, לוזר/ מתי סין-קרונה

  1. הופמן הגיב:

    נהדר מתי. רק דבר אחד, כשאתה כותב "וכל הפסד של שמעון פרס, מאז ומתמיד, היה לדידי הפסד של כולנו" – אתה מתכוון לדידי הררי, נכון?

    אהבתי

  2. פרלה הגיב:

    כבר לא נניף ברמת גן. בבנין הארינה ננוחם. יכלה איכסטדיון וקללותיו. מנינו אותן במחצית: רוזנבורג והגביעים והנבחרת. ואפילו בצ'מפיונס היה יותר מוצלח כשאירחנו בקפריסין.

    אהבתי

  3. מתי הגיב:

    ארבעה קופים ותוכי נהרגו אתמול בשריפה בגן החיות בחיפה. התקשרתי לשאול מה עשה שם התוכי? אמרו לי שהוא התחיל הכל אחרי שהעביר לקופים את המשחק און ליין עם כבל תת ימי, בגול השני של קרית שמונה הוא יצא לפרסומות בערוץ 2 והתחיל לצעוק ״מי מספר אחד״ אז הם שרפו לו ת׳נוצות.

    אהבתי

  4. אסף הגיב:

    חבר'ה (מתי? הופמן?)
    ראשית רציתי להודות על הבלוג הזה. בפעם הראשונה אני מרגיש שמצאתי אכסניה נכונה לשפוך את דעותיי, תסכולי, קללותי התדירות ומילות השבח הנדירות שלי על מכבי חיפה, ולקרוא את אלה של אחרים.
    אני מוכרח להגיד, למרות שאני אוהד את מכבי כבר שנים ארוכות, רק בתקופה האחרונה התוודעתי לתחושת האיחוד המיוחדת שמקנה האהדה המשותפת לקבוצת כדורגל (ובכלל, בנוף עוין זה של אהדה קלה לליגות זרות, לכדורגל הישראלי).

    לגבי משחק חצי הגמר.
    אני נוהג למנות את אכזבות הספורט הגדולות שלי כך:
    1. רוזנבורג
    2. ישראל – אוסטריה (ימח שמו של הרצוג, אמן)
    3. מאלמו
    4. (*כניסה חדשה*) ישראל – פורטוגל (אוי דודו. תמיד כשאני מדבר עם חברים על הנבחרת ומגיעים לדודו אוואט, אני טוען שאין אוהד של מכבי חיפה שמעריך/אוהב את השוער הזה. אנחנו יודעים בדיוק מי הוא. שהוא פיקציה. דרכון זר עם כפפות שוער. דוידוביץ' עולה עליו בעשרות מונים, טעויות והכל)
    5. אם אני מנסה באמת לחשוב על זה, יש עוד רבות. גמר הגביע בשנה שעברה, ניסיון ההעפלה לליגת האלופות לפני שנתיים, ועוד ועוד…
    *מקומות ראשון ושני עושים רוטציה ביניהם.
    אבל עם כל זה, ומסיבה שאני מנסה למצוא מאז, המשחק ביום רביעי פשוט שבר לי את הלב.
    זה לא תחושה של כעס, או החמצה, או אכזבה. זה שיברון לב, אמיתי. אני חושב שאנחנו האוהדים, ואולי גם השחקנים ואריק עצמו, היינו שבויים בהילה של 'המסע המופלא של בנאדו'. במחשבה הכמוסה של כולנו, שאם בנאדו היה מתחיל את העונה ולא עטר היינו עכשיו מקום ראשון בהפרש של עשר נקודות. שאנחנו הקבוצה הטובה במדינה, ושהגביע כמעט שלנו כבר. ואז, המשחק הזה הגיע. והכל התנפץ לנו מול העיניים. ולא סתם התנפץ, כי זה לא היה במקרה, או בחוסר מזל, או בפוקס של קרית שמונה. זה היה מוחץ, מעליב, משפיל. ואולי יותר מהכל, זה השרה בי תחושה נוראית של חוסר אונים.
    בחלקים מסויימים של המשחק פשוט רציתי לצעוק – "למה אתם לא עושים משהו?! הרי אנחנו יודעים שאתם יכולים. אנחנו רואים שאתם לא רצים. כאילו מבחירה. למה? למה אתם לא לוחצים, כמו בכל העונה? למה אתם לא משחקים כדורגל מסודר, למה אתם מרחיקים כדורים כאילו מדובר במשחק מול מילאן?" ותשובות אין.
    הזכיר לי את המשחק מול הפועל חיפה העונה. הנצחון היה ביד, אבל הגול של הפועל היה באוויר, היה ברור שהוא מגיע, ומכבי לא עשתה כלום לגבי זה, מבחירה. מתסכל.

    ועכשיו העונה תמה. לא הייתי מכתיר אותה ככשלון, ולא כהצלחה. אני שמח שאריק נשאר, למרות שבזמן המשחק היו רגעים בהם קיוויתי שיפוטר. ואולי, רק אולי, המשחק הזה הוא בדיוק מה שהיינו צריכים, כדי להוציא אותנו מההילה של המסע המופלא, ולהחזיר אותנו למציאות המרה, בה אחד משחקני הרכש בעונה האחרונה היה עודד אלקיים, ובעונה הקודמת דלה ימפולסקי. בה אייל משומר הוא המגן הימני הפותח שלנו, בה חן עזרא הוא השחקן הטכני ביותר שלנו, ובה טאלב וגולסה 'מעוניינים לצאת לאירופה' (אגב, גולסה. שחקן ענק, או דמות שהמציא יוני הללי?). מציאות בה שלומי אזולאי, האדיש בשחקני (ואפילו תושבי) העולם, הוא החלוץ הפותח שלנו בחצי-גמר גביע המדינה.
    אולי זה מה שהיינו צריכים כדי שההתכוננות לעונה הבאה תהיה יותר מציאותית, יותר מנורמלת, ויותר נכונה.
    הלוואי.

    אשמח לתגובות, שתסכולי הרב לא יישאר מיותם.

    אהבתי

    • מתי הגיב:

      הי אסף. תודה. זה קודם כל של הופמן כל הקרדיט על מה שקורה פה בבלוג מגיע להופמן.

      הדרוג שלך מזכיר לי את המשפט שכתב טולסטוי באנה קרנינה:״ כל הנצחונות השמחים, שמחים באותה דרך וכל ההפסדים האומללים, אומללים על פי דרכם״.
      במפתיע, כמו שפרוסנר כתב במדוייק (קראת את הבלוג שלו בדה באזר?) ההפסד הזה גרם גם לי רק להרגיש קלישאה של עצמי, עומד באצטדיון רמת גן באותה תנוחה כל פעם, מסתכל על השחקנים חפויי הראש שעושים את דרכם לחדר ההלבשה, על נחיל האוהדים שעושה דרכו עצבני לאוטו ומוחא כפיים. לא היה בהפסד הזה משהו מכונן ששווה להכניס אותו לרשימה כי הפסדים כאלו כבר יש לנו למכביר והם כבר הפכו להיות פארסה.
      מה שכן יש בו בהפסד הזה, הוא עוד פעם ההכרה שלא משנה מה יהיה עם הקבוצה הזו ולמרות הרעננות שבנאדו הכניס בה , רעננות שלא ידענו אותה אני חושב כבר הרבה שנים, חזרנו להיות הקבוצה הלוזרית שתמיד יש לה פחות חמצן במוח מהיריבה בעשר הדקות האחרונות. וזה באמת מבאס. בשורה התחתונה למרות שבאמת יש כמה שחקנים בסגל שמנית שמאז אופיר קופל לא גרמו לי לכזה אנטגוניזם, את מה שמכבי עשתה השנה שום דבר לא ישכיח. אני חושב שמכבי של השנה החזירה הרבה כבוד וזו אחת העונות הנפלאות שלה מאז ומעולם כי היתה בה רוח חדשה שנשבה והלוואי ותמשיך לנשוב לתמיד.

      אהבתי

      • אסף הגיב:

        תודה על תגובתך.
        חייב להוסיף – איך שכחתי – מספר 1 ברשימת אכזבות הספורט. התיקו המקולל עם בני יהודה. הסיבה שלירוי צעירי לעולם לא יהיה אחד משלנו.

        אני קורא את הבלוג של פרוסנר דרך קבע, אך כנראה שאת הפוסט הזה פיספסתי.
        לגבי התיאור הזה – איך אנחנו הופכים להיות קלישאה של עצמנו, כשאנחנו שוב מוצאים את עצמנו בעמדת המפסידים ברגע האחרון: אני מוכרח להגיד שאינני מסכים.
        יש משהו מטריד בלהרגיש בצד המפסיד תמיד. מזכיר לי האמירה השנואה: "רק בישראל יש דברים כאלה". ברור לנו שלא רק בישראל יש שום דבר. או במילים אחרות, הכל יש בכל מקום, והרבה יותר גרוע מכאן. והנמשל: בעיני אנחנו לא תבוסתנים, ואין לנו פחות חמצן במוח מהיריבה בעשר הדקות האחרונות. אנחנו חלק מסטטיסטיקה שלרוב מתיישרת. לפעמים אנחנו מפסידים ולפעמים מנצחים. לרוב מנצחים. וגם לוקחים אליפויות.
        אז לומר שהפסדים אלה הופכים לפארסה זה בעיני לעג לרש, אולי אפילו להתפנק. מה תגיד הפועל רמת גן? מה יגידו אוהדי בית"ר? רק חבל שהפעם זה לא היה חוסר מזל, וחבל שהחמצן נגמר בדקה ה- 23 (או מתי שזה לא היה, אני לא מסוגל לקרוא או לראות תקצירים של המשחק). פשוט חבל.

        לבסוף – אני מסכים שהעונה הזו היא בלתי נשכחת, מלאה ברוח חדשה. אבל אני חושש שההפסד הזה הכניס למוחי תחושה לא נעימה שהסיבה לכך היא לא כדורגל מדהים או מסע מביבי הליגה ועד לפסגתה, אלא סיפור שסיפרנו לעצמנו ושמאז אנו שבויים בו.

        אהבתי

        • מתי הגיב:

          אסף הסטטיסטיקה לא תמיד מתיישרת כי אז גם הפועל רמת גן (טוב היא לא דוגמא טובה כי עוד יש לה סיכוי) תחזור לסבב של האליפויות. הקלישאה שפרוסנר מדבר עליה (תראה מה זה, פרשנות פרוסנר) היא כמו הקלישאה כדורגל משחקים תשעים דקות בסוף גרמניה מנצחת. היא לא סטטיסטיקה אלא הלך רוח שמסתכם במה שאמרת במשפט האחרון שהבאסה הגדולה היא שסיפרנו לעצמנו בעונה הזו סיפור. כן! סיפרנו לעצמנו סיפור. מה אנחנו עושים בתור אוהדי כדורגל אם לא לספר לעצמנו סיפור ולהפוך את התוצאה השרירותית וחסרת ההקשר למציאות שבה כל אחד מאיתנו נמצא לסיפור חיינו? כל אחד מספר את הסיפור לעצמו, לפעמים הוא נושק לסיפורים של אחרים ולפעמים הוא הפוך ממה שהאוהד שלידך סיפר לעצמו על אותה תוצאה ומשחק. השנה סיפרנו לעצמנו אחלה סיפור כי ניתן לנו הבסיס לספר אותו ככה ומשחק אחד חשוב ככל שיהיה לא ימחוק בבת אחת את האתוס שנוצר ואת כל הדפים שנכתבו בעבר אלא רק ישפיע על פני הסיפור בעתיד.

          אהבתי

          • אסף הגיב:

            קודם כל זה נכון – הסטטיסטיקה בספורט כמובן שאינה מתיישרת (בטח לא עבור קבוצות שונות). אבל עבור קבוצה מסויימת, או עבור שחקן מסויים, היא אמורה, פחות או יותר, להתיישר. וגם זה אולי אינו נכון, אחרת אף שחקן לא היה פורץ לעולם. בקיצור – מה שאני מנסה להגיד זה שאל לנו להתלונן ולהתבכיין. אנחנו בדרך כלל בצד הטוב של הסטטיסטיקה.

            מה שכן צריך לעשות לדעתי (ובהקשר זה אני תמיד שואל את עצמי, כשאני רואה את אייל משומר מגביה שוב החוצה, זה מה היה קורה אם אני הייתי בא לעבודה, ובכל פעם שאני צריך לעשות את שלשמו הועסקתי, אני מפשל? כנראה שהיו מפטרים אותי. אבל לפני שהיו מפטרים אותי הייתי מנסה לקחת את עצמי בידיים ולהשתפר. והוא?) זה להתבונן במשחק, וללא אמירות כמו 'זה תמיד קורה לנו', לשאול מה באמת קרה. איך זה שחבורת שחקנים שמשחקים טוב בדרך כלל, נראים כך. ועוד במעמד החשוב ביותר העונה? מישהו אשם בכך. משהו נעשה לא כמו שצריך או שלא נעשה. זה לא אומר שצריך לתלות מישהו, אבל זה בהחלט אומר שצריך לדעת מה בדיוק קרה שם.

            ולגבי הסיפור – יפה כתבת. אכן, היופי בספורט זה ההטלה שאנו עושים לו על חיינו.

            אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s