שמונה בין שבע לתשע/ מתי סין-קרונה

"איפה זה שם אותי?, איפה זה שם אותם?" שאל פעם שלומי שבן, רצועה, שתיים בדיסק לפני או אחרי "אל תדברי על אריק".

בשלב כזה של העונה כנראה רק שלומי שבן שואל את השאלות הנכונות תוך הסכמה שבשתיקה שעל אריק לא מדברים. הוא קאנון בפני עצמו.

לא יודע בדיוק מה לעשות עם ה-8:0 הזה. אומנם אני מאוד שמח, אפילו מאוד מאוד שמח, עד כי הרשיתי לעצמי להניף חצי יד מאוגרפת לאוויר ולסנן יששש בגול השמיני. מאידך, מה אומרת התוצאה הזו? הרי שמונה הוא לא סתם מספר: הוא מתחלק בארבע בלי שארית. מלמיליאן ונמני עשו עליו קריירה. אם נותנים לו זווית הוא נראה כמו אין סוף. ואיבר המין שלנו אכל ממנו מרורים כשהיינו קטנים. יופי. אבל האם אנחנו עד כדי כך גדולים או שהם עד כדי כך קטנים?

הכל יחסי, הוכיח איינשטיין, וקלע בול – לפחות לגבי הדיסוננס בין היחס בו יש להתייחס לתוצאה לבין היחס בו צריך להתייחס לתוצאה. אני יודע שלא הבנתם אבל גם אני לא הבנתי את איינשטיין אז גם ההבנה שלנו יחסית למשהו. כנראה שאיינשטיין צדק.

בקיצור, מה שרציתי לומר – שיאים נשברים על ידי שני סוגי אנשים:

– הטובים ביותר.

-אלו שהתחרו עם הגרועים ביותר.

איפה אנחנו בכל זה? ימים יגידו.

………………………..

כבר הרבה זמן אני רוצה לגלות לכל מי שרוצה לשמוע, את אביב גדג׳ הנפלא, אחד הזמרים המוצדקים ביותר במדינת ישראל ובעולם בלי יחסות לכלום.

אז היות וניצחנו 8:0, ואנחנו יכולים להרגיש איזו עליונות (יחסית) על הכדורגל האזרי ולהגיד להם שאירופה זה לא מקום לחלשים, והיות ובחסות השעה, החיבור בין השיר לבין הסיבה בגינה אני מצרף אותו כאן הוא כל כך חלש, לא נותר לי אלא לבקש מכם לפתוח רמקולים וללחוץ פליי.

יאללה חיפה.

*

מתי סין-קרונה