מצפון/ מתי סין-קרונה

השבוע חגגתי כך וכך די-הרבה-אפילו-המון שנות אתה-בטוח-שזה-היית-אתה-מתחת-לחופה?-אתה-ששנאת-גברים-שנופחים-ליד-האישה-שאיתם-אני-זוכרת-שאמרת-האישה-שאיתם-ולא-האישה-שלהם-אז-התאהבתי נישואים.

וכיאה לשבוע יום הנישואים (משפט באלון מזרחית) שהוא תמיד שבוע רגיש כזה עם הרבה בלוני מחשבות של נשים: – הוא יזכור? – יביא לי מתנה? – מתנה גדולה? – ספא זוגי? – בן זונה אם הוא שולח אותי לספא לבד – עם מי התחתנתי, עם גבר שכל שנה אומר לי שהוא המתנה שלי? – את האמת, הלוואי ישלח אותי לספא לבד. ובכן, כיאה לשבוע יום הנישואים, היה לי די קשה לבשר לה השבוע שאני הולך למשחק בשבת.

ובעודי בא לדבר איתה ונסוג-מחפש זווית התקרבות-משנן משפטי פתיחה מול המראה-מכין לה סלט-מוריד ת'זבל-עושה קניות-בא מוקדם מהעבודה כדי להיות עם הילדות, שמתי לב לעובדה שכשמכבי בתקופה גרועה, צומח לי פתאום מצפון.

מצפון! מצפון!! על הגב. מצפון!!! ואני, שבימים גדולים של מכבי מודיע לה שעתיים לפני משחק וחודשיים אחרי שהיא שיריינה לעצמה את הערב כדי לצאת עם חברות: "מתוקה שלי – אאאנני הולך!", מגלה פתאום אמפתיה ועדינות והבנה לעובדה שזה די באסה עבורה שאני עוזב אותה ואת הילדות ככה ביום שבת בשביל כדורגל.

"החברה לי רק בוכה, אותי היא כבר מזמן בכלל לא מבינה,
ואיך תסביר למסכנה, שבעלה בוגד ולא עם בחורה (רק עם חיפה!),
איתה תמיד, אתה תלך, מכבי כל שבת אני כאן לצידך,
וכל משחק,רק בגללה,
הלב דופק אני מרגיש כמו משוגע"

איך אהבתי לשיר את השיר הזה פעם. הייתי שר במגרש, חושב עליה ואוהב אותה אפילו יותר. היום השיר נשמע לי מגוחך. נזכרתי בו כשחבורת ה"אנחנו מפחדים מטרופיות אז נמחא כפיים לקהל מרחוק ונברח" ירדה מהדשא בנתניה. הגב כאב. מיששתי אותו עם היד וגיליתי שהמצפון גדל פי שלושה ויותר. חשבתי על איך לפני חודשיים קניתי כרטיס טיסה להולנד למשחק נגד אלקמאר. בעיני היינו אז הקבוצה הכי גדולה בארץ. הודעתי לה שאני נוסע לאמסטרדם בסוף נובמבר. היא שאלה

– "לאמסטרדם בלעדיי?"
– "כן מותק, אבל את יודעת שאני נוסע רק בשביל כדורגל, אין לך מה לדאוג"
– "רק בשביל כדורגל, אתה בטוח?"
– "נו באמת, בשביל מה חשבת שאני נוסע? סקס, סמים ואנה פרנק?"
– "אז בשביל מה נוסעים לאמסטרדם אם לא בשביל זה?"
– "גם אם ארצה לא יהיה לי זמן אפילו לחשוב על זה. הראש שלי יהיה רק במשחק. אולי יהיה לי זמן לקפוץ לראות את אנה פרנק. אולי. וגם זה רק אם נפסיד ואני ארצה קצת להשתחרר מהבאסה".

כל הנסיעה היום חזרה מנתניה הגב כאב. המצפון הלך וגדל. לא ידעתי איך אגיד לה את זה בבית, ועוד בשבוע יום הנישואים שלנו.

פתחתי את הדלת, כולי בוכה ורועד, הגב דקר בטרוף.

– "מה קרה מותק?"
– "הפסדנו"
– "ממתי אתה בוכה כשמפסידים?"
– "גם כואב לי הגב"
– "מה יש לך בגב מותק?"
– "תסתכלי"
– "וואי. מה זה גדל לך שם? דחוף למיון"
– "זה לא בשביל מיון. זה המצפון"
– "ממתי גדל לך מצפון מותק?"
– "את זוכרת שיש לי כרטיס לאמסטרדם בסוף החודש?"
– "כן, הבטחת שתקנה לי מעיל"
– "כן. זוכרת שגם הבטחתי לך שאני לא הולך לטייל באמסטרדם כי כל הנסיעה תהיה סביב המשחק?"
– "נו?"
– "מותק, אני מצטער, לא ידעתי שזה יהיה ככה. פשוט… הקבוצה כל כך גרועה ולא מעניינת ו… עם איך שמכבי נראית הדבר האחרון שיעניין אותי זה המשחק"
– "יששש, אז אתה לא נוסע??"
– "השתגעת? איזה לא נוסע כבר יש לי כרטיס. 150 יורו דמי ביטול"
– "אז?"
– "מותק . זוכרת שאמרתי לך שלא יהיה לי זמן לסקס סמים ואנה פרנק?"
התחלתי למרר בבכי, לא יכולתי להגיד לה את זה. היא הרי באמת האישה של חיי. היא מצידה ניסתה לנחם אותי, ליטפה לי את המצפון בגב ואמרה שיהיה בסדר.
– "כלום לא יהיה בסדר", בכיתי. "כלום. מה את רוצה שאני אעשה שם באמסטרדם? אחשוב על מערך שני חלוצים של אנדלובו ותורג'מן? שיזדיינו הם והתרנגול על הקווים. אני, מהרגע שאני נוחת עד שאני ממריא חזרה, אני באנה פרנק. ו… כן אני אלך לקנות לך גם מעיל"

מוקדש לאישה שאחרי כלכך הרבה שנים, עדיין כל מה שאני רואה איתה זה את העתיד.

***

ברור שהשיר מוקדש גם הוא לאישה מלמעלה, אבל אם תפתחו רמקולים ותקשיבו למילים תשמעו קבוצת כדורגל שמשוועת לקהל שלה (טוב, אולי הגזמתי עד כדי להפוך את קרן פלס למאיר אריאל זצ"ל). שירים של קהל אוהדים המשווע לקבוצה שלו, שמעתי המון בנתניה, והקבוצה מצידה שלחה אותנו לבד הביתה, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

*

מתי סין-קרונה