אני עומד ביציע בנתניה, מוחא כפיים ומביט בשחקנים על כר הדשא. נזכר באיציק היתוש מ"נשיקה", ספר הילדים המתוק של יניב אבירן המתוק אף הוא, שבטוח שמלי הקטנה מוחאת עבורו כפיים. גם הם על הדשא, כמו איציק, בטוחים שאני מוחא להם כפיים ומוחאים בחזרה. מביט על לוח התוצאות, מביט בשחקנים על כר הדשא, מביט בקהל ומתבונן בעיקר לתוכי – למי אני מוחא פה כפיים כמו טמבל?
לחבורת השחקנים חסרי המתאם שמולי? להוא שחושב יותר מדי לפני שמוסר? לזה שמוסר בלי לחשוב? לקשר שיוצא באיטיות למתפרצת? למגן שמאבד מהר כדור? לחלוץ שמצטיין בהגנה? לבלם שעומד הכי קרוב לשער של היריב? למסדר הפצועים ביציע שיושבים מתחת לשורת המנופים מהסגל שיושבים מעל המאמן שאיבד את הדרך? לנשיא שיושב מעל כולם? לחולצות הירוקות?
פרוסנר כתב יפה בשבח השורקים בוז. הייתי שורק בוז אבל אנ'לא יודע לשרוק. ממשיך למחוא כפיים. ברקע שורקי הבוז כועסים על מוחאי הכפיים. טוענים לעברם שהם אלו שהורסים את הקבוצה, מפנקים יותר מדי את השחקנים. חושב – אף שחקן לא ביקש ממני שאפנק אותו, ואיך אפשר להרוס משהו מקולקל במחיאת כף? מוחא כפיים למוחאים כפיים שלמרות הסטירה שחטפו מגישים לעבר הדשא את כף היד השנייה. נו, לפחות עניתי לעצמי על השאלה למי אני מוחא כפיים. אוי כמה אני טמבל.
נגמרו לי השאלות, יורד מהיציע והולך הביתה. מבטיח לעצמי ללמוד לשרוק, מנסה לזמזם בוז, לא מצליח.
***
שאלו אותי פעם אם אני רואה את ברצלונה. עניתי שהייתי רואה אבל הם לא משחקים בירוק עם חולצות של מכבי חיפה.
פרוייקט הגומייה עושה דילן בעברית מדויקת. סוף סוף אני יכול לשמוע דילן ולהבין. נותר רק לחכות שמכבי תשחק טיקי טאקה. זה עוד יקרה, אני בטוח.
*
מתי סין-קרונה
מצד שני 
והנה הגשמתי עוד חלום – להופיע יחד עם בוב דילן.
מתי, תודה על האזכור, לכבוד הוא לי.
ואם איציק מזכיר לנו שכל סיטואציה קיימת גם פרשנות חיובית, אז זה מה שאני לוקח מהערב השחור הזה –
מזל טוב, חסכנו מעצמנו את המנטרות המיותרות של "אני גאה בבחורים, שיחקנו כמו גברים", ולא נגרור לעוד סיבוב את האשליה שיש לנו בסיס טוב וצריך רק כמה פלסטרים קטנים כדי להבריא. הקבוצה חולה ואולי דווקא הויטמנים של השמש בחוף הים, הם בדיוק מה שאנחנו צריכים כרגע.
אהבתיאהבתי
כל עוד אתה יודע לכתוב אתה לא צריך לדעת לשרוק.
כמו שכתבתי שלשום לאחי, ההפסד של מכבי ת״א מבטיח את ההפסד שלנו
וכמו שהוא השיב לי, רק שלא נגיע שוב לחצי הגמר
ירידה לצורך עליה, אבל כמה עוד נשאר?
אהבתיאהבתי
הייתי שורקת בוז אם הייתי חושבת שיש מה להציל.
אין מה להציל.
החולה סופני. צריך למחוא לו כפיים. וזה מה שאעשה בשבת.
אהבתיאהבתי
אני מעולם לא שורק בוז ואתמול אחרי הפנדל של שיימן אני חייב להודות שיצא לי לשניה אחת בוז מהפה ואז חשבתי לעצמי, רגע מזה יעזור אם אני אצעק עכשיו בוז? הרי השחקנים יודעים כמה הם פתאטיים, וכל העולם כבר יודע את זה. אז מזה יעזור. ואז יצאו לי מחיאות כפיים כאלה של ציניות, של תודה שחסכתם מאיתנו את התחושה של לעוף בחצי הגמר כבר עכשיו.
וחוץ מזה אם כל מה שמדברים על הקהל שלנו בעיתונות, אני פשוט גאה בו. הוא נתן אתמול תצוגת עידוד מרשימה מאוד לאורך כל 120 הדקות. וזה כמעט בלי אף איום שלנו על השער.
אהבתיאהבתי
יניב. אותי בחיים לא ישימו ביחד עם דילן, אז אני כופה את עצמי עליו כמו לירן חולצה אפורה.
אודי אין ספק שהקהל נתן עבודה. יש חוסר מתאם גם בכל הנוגע לקהל. בבית, סיוט להיות באיצטדיון עם כל הנרגנים, בחוץ זה כאילו קהל אחר.
אהבתיאהבתי