על שם/ מתי סין-קרונה

לאיש שאיש לא ידע על קיומו קראו לואיג'י אנטוניני, והוא היה סגן נשיא ראשון לאיגוד העובדים הבינלאומי בתפירת בגדי נשים.

*

לואיג'י נולד בשנת 1883 בפרובינציית אבלינו באיטליה, לאבא מורה ואימא שהייתה בתו של משורר מבני האצולה, ממנה התייתם בגיל צעיר. את שרותו הצבאי עשה בגדוד החי"ר ה-11 של הצבא האיטלקי ולאחריו, בשנת 1908, הגיע לניו יורק, שם הצטרף לתעשיית בגדי הנשים והפך לפעיל באיגוד העובדים .

שמו של לואיג'י התפרסם לראשונה בשביתת העובדים הגדולה של 1913 בה שימש כדובר הפועלים.

בשנת 1916 היה לעורך כתב העת של העובדים בשפה האיטלקית- L'Operaia, עיתון אשר קידם את התארגנות העובדים האיטלקיים בארגון העובדים בתפירת בגדי נשים. בשנת 1919, כש-25,000 מתוך 450,000 העובדים המאוגדים בהתאחדות הבין לאומית בתפירת בגדי נשים היו איטלקים, הפך לואיג'י לסגן נשיא ראשון של איגוד העובדים הבין לאומי בתפירת בגדי נשים, תואר בו החזיק עד סוף ימיו.

משם ואילך גדל כוחו של לואיג'י. במהלך שנות ה-20 הפך לדוברם של האיטלקים האמריקאים, ולאחר מכן לאחד ממייסדיה של תנועת העבודה באמריקה. ב-1935 ייצג את התנועה בקונגרס בבריסל, ב-1939 עשה זאת במונטבידאו שבאורוגוואי, בין לבין נבחר ליו"ר מפלגת העבודה במדינת ניו יורק אך עזב אותה בשנת 1944 לאחר שהרגיש שהמפלגה הופכת ליותר ויותר מזוהה עם הקומוניזם.

לואיג'י התנגד בחריפות לתנועה הפשיסטית האיטלקית והיה מגדולי התומכים במלחמת העולם השנייה, בה סייע לאמריקאים לסלק את השלטון הפשיסטי ממולדתו, באמצעות ארגון עצרת ענק במדיסון סקוור גרדן לתמיכה במלחמה. בזמן המלחמה כיהן לואיג'י כחבר המועצה לערעורים במחוז ווסטסצ'ר בניו יורק, משם תמך בנשיא רוזוולט לתקופת כהונה שלישית.

לאחר המלחמה פעל לואיג'י לבנייתה המחודשת של איטליה. הוא נבחר מטעם פדרציית העובדים האמריקאית לנסוע לאיטליה כחבר בוועדת האיגוד המקצועי האנגלו-אמריקאי ולייעץ לעובדים האיטלקים בבנייה מחדש של האיגודים המקצועיים. בנוסף כיהן כדובר הוועדה האיטלקית אמריקאית למען שלום צודק לאיטליה וייצג אותה בוועידת השלום בפריז בשנת 1946.

בשנים הללו עסק בגיוס כספים לעזרה בשיקום איטליה ולקניית מזון, תרופות ובגדים ליתומים להם פתח ליד פלרמו את בית הספר המקצועי על שם רוזוולט, שהיה לאחד מבתי הספר המקצועיים הגדולים באירופה. ב-1951 ייצג את פדרציית העובדים האמריקאית גם בקונגרס העולמי במילאנו, נסיעה שהכינה אותו לרגע הגדול בחייו שיגיע חמש שנים מאוחר יותר.

בשנת 1956 סיפורנו וסיפורו של לואיג'י אנטוניני מגיע לשיאו. בשנה זו, האיש שאיש לא ידע על קיומו מגיע לישראל בראש עוד משלחת של איזו פדרציית עובדים – אמת כלשהי. לאחר סיור שהוכתר כמוצלח מאוד מתכבד אצטדיון הכדורגל החדש בחיפה, אשר נבנה על ידי צוותי עבודה יהודים איטלקים שנתמכו על ידו, להיקרא על שמו של המנהיג, סגן הנשיא הראשון לאיגוד העובדים הבינלאומי בתפירת בגדי נשים, לואיג'י אנטוניני.

בטקס רב רושם בנוכחות כבוד… ובכן.. יכול להיות שהיה שם מר… וגם… ואולי גם… די הרבה אנשים כנראה, מוסר הלוט מעל שלט ברונזה קטן וצנוע, המוברג על ידי 14 ברגים לעמודו השמאלי של שער הכניסה הראשית לאצטדיון, עליו כתובות בעברית ובאנגלית המילים:

"אצטדיון זה קודש לזכרו של
לואיג'י אנטוניני.
סגן נשיא ראשון לאיגוד העובדים הבינלאומי
בתפירת בגדי נשים.
ברגשי הכרת-תודה למנהיג
איטלקי-אמריקאי מצוין.
על עז מלחמתו ומסירותו
לרוח הדמוקרטיה,
הסובלנות וזכויות האדם.

התשט"ז 1956"

שלג? שלד? שלט.

*

לואיג'י הלך לעולמו בשנת 1968. בראיון שנערך עימו לקראת יום הולדתו ה-80 אמר: "אני חושב שסיימתי את תפקידי. תרמתי את חלקי לארגון תופרי בגדי הנשים האיטלקים. אלו היו ימים שהיינו חלק קטן באיגוד וכעת אנחנו בעלי מספר החברים הגדול ביותר בארגון העובדים הבין לאומי בתפירת בגדי נשים".

*

עוד על לואיג'י אנטוניני ניתן לקרוא כאן.

למי שאינו מבין אנגלית אפשר לעיין על חייו בערך הוויקיפדיה שלו באיטלקית כאן.

לאלו שכמוני אינם מבינים לא את זה ולא את זה מצ"ב קישור לגוגל טרנסלייט (אם במקרה מצאתם טעויות בקורות חייו של לואיג'י כפי שכתבתי אותם. מצטער, עשיתי קופי פייסט מגוגל טרנסלייט).

למי שמבקש לקנות גלויה של לואיג'י תמורת 1.73$ במקום 1.85$, ניתן לעשות זאת כאן.

פוסטר במידות 24" על 31" במחיר 40.5 דולר ניתן לקנות כאן.

פוסטר כולל מסגרת לבחירה תמורת 111.90$ כאן.

***

בעוד כמה שבועות או חודשים, יגיעו הדחפורים להרוס את האצטדיון על שמו. שלט הברונזה המרקיב בן 58 השנים יוסר, במקרה הטוב על ידי שניים סינים עם מברג גדול וסולם, במקרה הרע ייקבר תחת הריסות האצטדיון במכת שופל אחת.

מאות אלפי אנשים נכנסו עם השנים בשער הכניסה הראשית לאצטדיון לוחמניים, נרגשים ומלאי תקווה לקראת מה שיביא עימו כר הדשא הירוק שבפנים. כמספרם של הנכנסים כך היוצאים. לעיתים שמחים עד השמים, נלהבים ומלאי אקסטזה, לעיתים שותקים, מקללים, אבלים וחפויי ראש. איש איש והגורל אשר העניקה לו קבוצתו. מתוכם, בתוך כל המולת הכניסה והיציאה, רק מעטים הבחינו בשלט הברונזה שניצב שם עלוב בצורתו אך נושא בגאווה את המלל החקוק.

בעוד כשישים שנה, כשתותח לייזר יעלים את שמו של סמי עופר מעל חיפוי הזהב, ובתריסר אבחות רנטגן ימוסס לעפר דק את האצטדיון החדש (שיהיה עד אז ישן) כולו, עבור בניית שכונת מגורים רובוטית בה ישבו אנשים כשלראשם קסדת גוגל אשר תטעין במוחם דמיונות על משחקי כדורגל, אני מתחייב שאשב ואכתוב על האיש ששמו מתנוסס ברוב הוד והדר בראש הארנה.

עד אז, אם תיתן לי החללית המבהיקה שבכניסה הדרומית לחיפה, ולו חצי מהרגעים הנפלאים אותם חוויתי בסבא אליעזר הקשיש שעל שם לואיג'י אנטוניני, סגן נשיא ראשון לאיגוד העובדים הבינלאומי בתפירת בגדי נשים, אני מבטיח שביום מותי, בתוך לשכתו של המלאך הממונה על ההצבות – מי לגן עדן ומי לגיהינום, אבקש ממנו למסור לאלוהים שלא משנה לאן ייקח אותי מפה, היו לי חיים נפלאים.

***

פרולוג: לא בכדי טחנתי לכם על חייו של לואיג'י אנטוניני. מאז שגרתי, לפני יותר מעשור, מול אבן הפינה לזכרם של ג'סי ומקס כהן, זוג נדבנים יהודים אמריקאים שביקשו להנציח את שמם על ידי העלאת תרומה למען העולים החדשים בישראל ולבנות להם בית בחולות חולון, אך זכורים לבסוף לדיראון עולם כשמה של שכונת פשע, אני מהרהר רבות בהנצחת שמות והקשר בינם לבין המקום המנציח. מחפש את הרגע שבו השם המונצח מאבד את תכונותיו האנושיות, יוקרתו, מעשיו, תפקידיו בעבר ומקבל את תכונות אותו מקום שנקרא על שמו.

ישנם מקומות כמו קרית אליעזר או היכל יד אליהו (שנקרא במקור על שמו של יוסף בורנשטיין, שהיה ראש מחלקת הספורט בעיריית תל אביב), בהם המקום דוחה את השם המונצח. לבלומפילד וווסרמיל זה לא קרה. אבל מה התחושות שמעוררות בכם המילים בלומפילד וווסרמיל. ריח של דשא? יציע מלא? והאדם שמאחוריהם, מי היה בכלל? האם דמותו של עורך הדין לואיס בלומפילד שחבר לאורד ווינגייט בהקמת פלוגות הלילה היא זו שעולה במוחכם לראשונה כשאתם שומעים את השם בלומפילד? ומה עם ווינגייט, מה השם הזה עושה לכם?

הנצחת שמו של סמי עופר באצטדיון החדש עוררה סלידה אצל רוב אוהדי מכבי שאני מכיר. חלקם לא מוכנים לקרוא לאצטדיון על שמו ומוצאים שמות חלופיים – החללית, אצטדיון אבי רן, הארנה. הסיבות לסלידה ידועות. חלקן מוצדקות וחלקן קצת פחות. בכל אופן, שם האצטדיון שייחקק בעתיד בזכרוננו יותווה בסופו של דבר על פי גודל השלט והשם שסוכני התרבות בכלי התקשורת השונים יבחרו לתת לו.

החלפת השם של היכל יד אליהו (שהשכונה בה הוא נמצא קרויה על שמו של אליהו גולומב מפקד ההגנה) להיכל נוקיה, לוותה גם היא בסלידה שנכנעה לאחר תקופה קצרה לטפטוף השם מצד סוכני התרבות וכמובן, גודל השלט. מעניין יהיה לראות מה יישאר מהשם סמי עופר בעוד כמה שנים. לאן האצטדיון ומה שיקרה בין כתליו ייקחו אותו? מה יהיו התחושות שירגישו ילדינו כשישמעו את צמד המילים סמי עופר?

***

אריאל הורוביץ כותב שירים חכמים. וואחד מקדש בנו לנו בחיפה, נקווה שעשינו כטוב בעיני ה'.

*
פוסט זה נכתב לזכרו של אליעזר קפלן – שר האוצר הראשון של מדינת ישראל וסבא אליעזר האמיתי.

*
מתי סין-קרונה