אפר ועשן: בחזרה למשה גדר מעשנת/ מתי סין-קרונה

על "משה גדר מעשנת", זכר צדיק לברכה, כתבתי לפני כעשר שנים. נזכרתי בו בשבועות האחרונים וחשבתי שאולי כדאי להפיח עוד טיפת חיים בבר מינן ולפרסם אותו שוב כאן, משלוש סיבות:
א – היארצייט השלושים למותו שחל היום, בדיוק ביום השנה השלושים לאליפות הראשונה של מכבי חיפה.
ב – הפרידה מקרית אליעזר.
ג – התקנה החדשה המגבילה עישון במגרשי ספורט.

כמעשן, אני בעד חוקים ותקנות המגבילים עישון, כמו גם העלאות מיסים על סיגריות. מוכח שההגבלות הללו עוזרות בהקטנת צריכת הסיגריות, ובצמצום מספר המעשנים. לפני 30 שנה, אדם מעשן היה שורף בין 2 ל-4 קופסאות ביום. הוא יכול היה לעשן איפה שבא לו: במשרד, באוטובוס, ברכבת, בפאב, במועדון, בשירותים. מורות היו מעשנות בכיתה, ציון מרילי עישן על הדשא אחרי חילוף, במונדיאל 94' שחקני נבחרת ארצות הברית נדהמו לראות את שחקני נבחרת איטליה מעשנים בחדר ההלבשה, קופאים איפרו במנדולינת הכסף הקטן, אמהות הניקו עם סיגריה בפה, רופאים כיבו סיגריות על פציינטים. לפני שלושים שנה היה נדמה שהנצח הוא רק אפר ועשן. היום, מעשן ממוצע מגיע בערך לקופסת סיגריות אחת ביום. הסיגריות נדחקו מהמרחב הציבורי, גם המעשנים הכבדים אינם מעוניינים לחזור אחורה לימים אפופי העשן. קרוב לוודאי, עם הרחבת ההגבלות על העישון, שבעוד כמה שנים הילדים שלנו, אם יעשנו, יעשנו לא יותר מעשר סיגריות ביום. מה הם יעשנו? זה כבר סיפור אחר.

העלאת מחירי הסיגריות הביאה הרבה מעשנים למכוני הגמילה השונים. בהעלאת המחיר האחרונה, אחרי שנגמר לי הכסף לסיגריות והבנתי שמבחינה מוטורית הידיים שלי לא בנויות לגלגל טבק-נייר-פילטר לכדי דבוקה אחת, התקשרתי לקופת חולים. נרשמתי לסדנת גמילה, לקחתי כדורים, נגמלתי. לשלושה חודשים. וחזרתי, כי אני מטומטם. נשארתי לבד בבית של אחותי, היא ובעלה מעשנים, לכל מקום שתלך תמצא בבית קופסאות סיגריות, הרגשתי כמו ילד קטן שהשאירו אותו לבד בחנות צעצועים. לקחתי סיגריה, הכנסתי לפה, הדלקתי, וכל שאר הריאות שלי – היסטוריה.

בכל פעם שחשבתי להפסיק לעשן, המחשבה הראשונה היתה – איך אתמודד בלי סיגריה בכדורגל? איך אפשר לעבור את תשעים הדקות המותחות האלו בלי סיגריה בסיגריה בסיגריה? לפני שבועיים עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי ביציע 2 בקריית אליעזר, ממלכתו של "משה גדר מעשנת". זהו. עם התקנות החדשות תם פרק הסיגריות באיצטדיוני כדורגל. אפשר להגיד שהפסקתי לעשן. בכדורגל.

ובכן, חזרתי לסיפור על "משה גדר מעשנת", סידרתי קצת פסיקים ונקודות, תיקנתי שגיעוט קטיו ואת הטעות בשמו של מבשל שער האליפות של 84' (תודה פרלה, נכון. זה לא ברוך ממן). אז מי שלא קרא, יגלה בפנים מי בישל את שער האליפות ב-84'. מי שקרא, כדאי לו לקרוא שוב רק כדי לגלות מי באמת בישל את שער האליפות ב-84'.

***

חייו ומותו של משה גדר מעשנת

משה גדר מעשנת הלך לעולמו בצהרי יום שבת, העשרים ושישי במאי אלף תשע מאות שמונים וארבע.

בעצם, "הלך לעולמו" הוא לא הביטוי המדויק להגדיר את מותו. הוא אומנם הלך, זאת אומרת מת, נפטר, בר מינן. אבל עולמו… עולמו היה תחום מאחורי גדר תיל גבוהה, על רחבת בטון, עשרים וחמישה מטרים אורכה, ארבעה וחצי מטרים רוחבה, בשטח המפריד בין שורת הכיסאות הראשונה ביציע שתיים בקריית אליעזר, יציע האוהדים השרופים, לגבול המגרש.

זה היה המקום היחיד על פני האדמה בו משה גדר מעשנת הרגיש מלך. אולי לא מלך, אבל מישהו שמסתכלים עליו, מישהו שמתייחסים אליו, מישהו שזורקים לו סיגריות חופשי חופשי. זורקים. זורקים וצוחקים: "קח תעשן, תעשן בבון, תרים, יאללה גדר מעשנת, תעשה לנו – יאללה חיפה". ומשה היה מרים את הסיגריות, אוסף אותן אחת אחת, שם אחת בפה, את כל השאר הכניס בחופזה אל תוך תחתוניו, תפח קלות על מכנס הטרנינג המרופט שלבש כדי לוודא שלסיגריות נח במקומם החדש, ביקש אש מאחד הצופים, הצית הסיגריה בפיו, פיסק רגליו עד שהרגיש כאב במפשעה, פרש ידיו המצולקות לצדדים, לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה, ואז בבת אחת, פתח את פיו בעוד הסיגריה נשמטת לרצפת הבטון וצרח "יאללה חיפה". או אז הייתה נשמעת רעמת צחוק אדירה מכיוון יציע שתיים שהפכה תוך שניות למפגן עידוד אדיר שסחף את כל האצטדיון יחד איתו: "יאללה חיפה יאללה, יאללה חיפה יאללה, נדפוק אותכם אינשאללה, יאללה חיפה יאללה". משסיים משה גדר מעשנת את תפקידו וכשכל הקהל היה כבר על הרגליים, הוציא סיגריה מתחתוניו, הדליק אותה בעזרת הסיגריה שנפלה הרגע מפיו, נצמד לגדר החוצצת בין היציע למגרש והביט בעיניים בורקות בשחקני מכבי חיפה שעלו על כר הדשא. כך, תוך נענוע בלתי פוסק של גופו מצד לצד, מלמול אינסופי של שמות שחקני מכבי חיפה לדורותיהם והדלקת סיגריה בסיגריה עד שנדמה שבעצם הגדר היא זו שמעשנת, היה ממתין משה לגול שיבוא, לשער שיקנה לו עוד רגע תהילה בו יעלה על הגדר, יאחז בידיו הרועדות בתיל החד שיפצע אותו, לפעמים עד זוב דם, יצרח "יאללה חיפה", ואיתו כל האצטדיון יתרומם בשירה אדירה: "יאללה חיפה יאללה, יאללה חיפה יאללה, נדפוק אותכם אינשאללה, יאללה חיפה יאללה", ומשה יהיה ברקיע השביעי, משה גדר מעשנת ירגיש שהעולם יפה, שאלוהים אוהב את משה, שאלוהים אוהב את מכבי חיפה. עד שיגיע השוטר התורן, יאחז במשה בקצה טריינינגו ויטיח אותו ממלוא גובה הגדר אפיים ארצה. אז יתיישב משה בממלכתו על רצפת הבטון, ישתעל כמה שיעולים מלאי ליחה, יסדיר נשימתו לכמה רגעים ויחזור שוב לאחוז בגדר צמוד צמוד. להתנועע, למלמל, לעשן ולחכות שאהרון אמר או מנצ'ל או אלמני ויותר מאוחר גרשגורן או אדלר ואחר כך מנשה מזרחי או הילל קפלן או ברוך ממן ימצאו את הרשת ויחזירו את משה גדר מעשנת למקום בו הרגיש על גג העולם.

זה היה עולמו של משה גדר מעשנת. עולם בו יש לו שם, גאווה. עולם בו הוא לא יצור אלמוני שמטאטא את רחובות שוק תלפיות בהדר כשסיגריה בפיו וראשו ברצפה. מטאטא, ומחכה להיתקל על המדרכה בפיסת נייר עיתון עם תמונה של שחקן מכבי חיפה. לקפל אותה יפה, לשים בכיס, לרוץ לדירת החדר שם גר עם אמו, ברחוב ברזילי בקצה השוק, ולהדביק את התמונה באלבום המשפחה בתוכו חלקו יחד עמוד תמונותיהם של משפחה מאושרת, זוג הורים במדי לוליינים חובקים ליצן קטן כבן ארבע, עם תמונתו של אהרון אמר, כוכב מכבי חיפה, שוכב במיטת בית החולים כשרגלו מגובסת אחרי שנפלו עליו מוטות ברזל ממלגזה בנמל.

לפעמים היה מזהה אחד מיושבי שער שתיים את משה בשוק וצועק לו "גדר מעשנת, תן לנו – יאללה חיפה", ומשה היה משמיט מידיו את מטאטא הרחוב, מבקש את מס הסיגריות, פוסק רגליים, מותח ידיים, וצורח "יאללה חיפה", עד שהיה מקבל חבטה מתיקה של אחת הזקנות בשוק על שהבהיל אותה, מדליק סיגריה, מרים ת'מטאטא וממשיך לחפש עוד מזכרת לאלבום על הרצפה.

בימי שני, אחרי העבודה בשוק, היה עולה לרחוב הרצל, אל לוח המודעות ליד בית הכנסת הגדול, ובודק האם נתלתה כבר מודעה על המשחק הקרוב בקריית אליעזר. כשהיה מבחין במודעה חדשה על המשחק הקרוב היה פרצופו מאדים מהתרגשות, ידיו רטטו מאושר ועפרונו הזדקר כמוכן לפעולה כמו בכל הפעמים בהם עמד מול חנות הירחונים שברחוב החלוץ פינת ביאליק, בדרכו אל חלון הראווה של חנות הצילום של מימל – צלם הבית של מכבי חיפה, שם ניגש לראות את תמונותיהם החדשות ביותר של אליליו מן המשחק האחרון או מהחתונה האחרונה.

בעוד עפרונו המריא אל על מול מודעת המשחק הקרוב, היה נדחק משה בידי מתפללי תפילת ערבית ששעטו בהמוניהם על מדרכת הרחוב הסואן, אל תוך בית הכנסת הגדול. וכך כשכל אונו מרוכז בצהרי השבת הקרובה, מצא עצמו מול ארון הקודש, בוהה לרגע, מגשש במוחו אחר מחשבה טובה, אך מיד הוצפו עיניו באותן הבזקי תמונות שביקש להדחיק. הנה הגטו הבוער, הנה הקרקס המפוחד מול קהל של קצינים קשוחי קלסתר, הנה קצין האס אס הגוהר מעל אימו העירומה והמייבבת בעוד אביו מוטל ירוי על גחונו בפינה, והילד, הנה הילד, הליצן ללא חיוך, ללא דמעות, ללא הבעה, עומד באמצע מחנה ריכוז פוסק רגליו עד כאב. פורש ידיו לצדדים, וצועק בגרמנית עילגת "איין שטינקן יודה, איין שטינקן יודה", אני יהודי מסריח הוא צועק שם ומסביבו חיילים נאצים צוחקים. צוחקים ומפזרים לעברו חתיכות קטנות של לחם עבש בעוד הוא מלקט אותם בחופזה, מכניס את שאסף לתוך תחתוניו, תופח על מבושיו כדי לוודא שחתיכות הלחם שמורות היטב וממשיך במופע הצעקות "איין שטינקן יודה, איין שטינקן יודה" אולי היום יקבל עוד סיבוב של פירורי לחם. באותן שניות בהן התמונות הציפו את עיניו היה משה רץ בבהלה אל מחוץ לבית הכנסת הגדול, נעמד מיוזע מול המודעה התלויה ומנסה בכל כוחו להחליף את תמונות הזוועה המרצדות במוחו בתמונות של שחקני כדורגל רצים לעברו לאחר כיבוש שער בעוד הוא מושיט ידיו לעברם ומחכה שיבואו לחבק אותו כמו היה מבשל השער או לפחות זה שהתחיל במהלך.

כל חייו ניסה משה גדר מעשנת לאסוף זיכרונות שירחיקו ממוחו את עברו הקודר. לא הייתה לו אישה, לא חברים, רק אמא שישבה על ספה כאנדרטה מנותצת לעבר מפואר שנחרב שם, במופע הקרקס האחרון של משפחת רבינוביץ' במועדון הקצינים בטרבלינקה. אימא, מטאטא רחוב, וקבוצת כדורגל. אחת לאחת אגר במוחו תמונות אותן ראה מרחבת הבטון שביציע שתיים בקריית אליעזר. אחד אחד הוא סידר בתאי זיכרון שערים. לפי שנים, לפי כובשים. פתח מגירות זיכרון כדי לסגור אחרות, עוד ועוד: הנה אלי פוקס מקשית משלושים מטרים מעל שוער הפועל חיפה ב 1-4 של עונת 56', צאו מחשבות רעות. הנה מנצ'ל ואלמני מתעתעים בהגנה של הפועל פ"ת בדרך לאליפות החורף של 59', למחוק זיכרונות כואבים. הנה דידי ששון משלים מהפך מול מכבי ת"א, שנת 69', לברוח משם, לברוח. הנה ברוך ממן מוסר לבן שטרית שמבקיע 0-1 מול בית"ר רמלה ומעלה את מכבי חיפה לליגה הלאומית ב-81', לא לחשוב, לא לחשוב. הנה שמילוביץ, הנה בוסטוני, הנה שווגר, הנה רוטנר, לזכור, לזכור, לזכור. הנה אבא, הנה נאצים, הנה אש, הנה דם, הנה אונס, הנה מוות. לשכוח, לשכוח, לשכוח… ומשה לא הצליח לשכוח, רק ניסה. במשחקים, למשך שעה וחצי מחק כמעט לגמרי את התמונות מהראש. בשאר הימים רק קיווה שיבוא יום וראשו יתמלא עד תום בשערים, בניצחונות, בהתפרצויות שמחה, באליפויות. פסיפס זיכרונות שיצליחו לדחוק, למחוק, לרמוס את כל זיכרונותיו מחייו הקודמים. משה גדר מעשנת לא בחר בקבוצה הנכונה. מכבי חיפה שהוא הכיר הצליחה לספק רק רסיסי זיכרון מעטים שטשטשו אך במעט את הכאב הגדול.

עונת 83/84 נראתה גם היא כעונה שלא תצליח לספק לגדר מעשנת יותר מדי זכרונות. במחזור ה-11 יצאה מכבי חיפה למשחק חוץ בירושלים והפסידה 1-2. ההפסד הוריד אותה למקום השמיני בפער של 13 נקודות מבית"ר י-ם, אבל חמישה ניצחונות מתוך ששת המשחקים הבאים הצליחו לצמצם את הפער ל-7 נקודות, ואז הגיע השמונה עשרה לפברואר אלף תשע מאות שמונים וארבע.

בבוקרו של אותו יום שבת הסתובב משה גדר מעשנת כהרגלו ברחובות הדר הכרמל. פנה הנה והנה, קושש סיגריות מעוברי אורח וחיכה לשעה שתיים וחצי לתוכנית שירים ושערים שתבשר על תחילת משחקי המחזור השמונה עשרה של הליגה הלאומית ואיתה, המשחק המסקרן בבלומפילד בין מכבי תל אביב למכבי חיפה. המשיך גדר מעשנת לחרוש את הרחובות, עלה ,ירד, ארלוזורוב, בלפור, נביאים, יל"ג. וכשהגיע לרחוב החלוץ ליד קולנוע רון ראה עשרות אוהדים חמושים בדגלים, צעיפים וזמבורות. רץ גדר מעשנת לכיוון הקולנוע והצטרף לחבורה הצוהלת ששמחה לקראתו: "יאללה גדר מעשנת, תעשה לנו – יאללה חיפה, וניקח אותך איתנו לתל אביב". משה גדר מעשנת החל להאדים. מאז הגיע לארץ באוניה לחיפה לא הדרים מעבר לטיילת בת גלים. עפרונו ניתר בתוך תחתוניו להצדעה, פיסק רגליים עד לקצה גבול היכולת, פרש ידיים בשמחה וצרח "יאללה חיפה". לא עברה דקה ומשה גדר מעשנת מצא עצמו בתוך האוטובוס המוביל לתל אביב והוא צורח "יאללה חיפה" וכולם עונים "יאללה חיפה יאללה, יאללה חיפה יאללה, נזיין את תל אביב אינשאללה, יאללה חיפה יאללה". משה גדר מעשנת לא ידע את נפשו מרוב אושר. בבת אחת עלו בעיניו תמונותיו שלו קופץ על הגדר, מלהיב את הקהל, הנה ארמלי כובש, הנה סלקטר, "יאללה חיפה". אחרי אחת השעות היפות של חייו על האוטובוס הדוהר לתל אביב, מצא עצמו בפאתי אצטדיון בלומפילד, עליו שמע רק מפי דני דבורין בטרנזיסטור, מוקף בחבורת אוהדים משולהבת איתה נשפך עד שער הכניסה לאצטדיון. ושם בשער הכניסה, שלא כמו בקריית אליעזר, בו הספיקה למשה קריאת יאללה חיפה כדי שהשומר ייתן לו להיכנס לאצטדיון, ביקש השומר כרטיס. "יאללה חיפה" צרח משה מלוא גרונו.
-"כרטיס".
-"יאללה חיפה" ניסה משה להסביר לאט.
-"כרטיס".
-"יאללה חיפה" התחנן משה לשומר.
-"כרטיס או תעוף מפה".
-"יאללה חיפה" מלמל משה לאוהדים שזרמו פנימה ליציע, מסתכלים, חלקם צוחקים חלקם מרחמים, אף אחד לא נדיב מספיק כדי לקנות לו כרטיס.
-"יאללה חיפה, יאללה חיפה יאללה חיפה" התרוצץ משה בין שערי האצטדיון חסר אונים, "יאללה חיפה" צרח, "יאללה חיפה" בכה, "יאללה חיפה" התחנן, ושוב התמונות מול עיניו. הנה הילד האובד הרץ סביב הגטו ומנסה ללא הועיל למצוא את פתח היציאה ממנו, כך הבטיחו לו, ייצא לחופשי.
-"יאללה חיפה" עבר בין כל שערי האצטדיון כואב, מובס.
-"יאללה חיפה" השתעל, ירק דם.
-"יאללה חיפה" צנח משה גדר מעשנת על הרחבה באפיסת כוחות.

כשנחבט ראשו בקרקע נשמעו ברקע הדי הצהלות של אוהדי מכבי תל אביב אחרי הבעיטה של מוטי איווניר משלושים וחמישה מטרים לחיבור של צדוק אברהמי. יבבות האמבולנס התערבלו ביבבותיה של אימו, חומות ההגנה נפלו. השערים נשכחו כלא היו וכל תמונות הילדות חזרו אל הכרתו המעורפלת. טרבלינקה אף פעם לא הייתה בהירה כל כך במוחו. הנה הקרקס המפוחד, הנה קצין האס אס, הנה אמא עירומה, הנה אבא ירוי, הנה הילד, הנה הילד, הנה הילד שאף פעם לא היה ילד.

"כן גדעון" בקע קולו הייחודי של דני דבורין מתוך מכשיר הרדיו באמבולנס, "…והסדר הוא הפוך, דקה 82, מכבי חיפה 3 מכבי תל אביב 2. הגבהה יוצאת מן הכלל טובה של ברוך ממן מוצאת את ראשו של זאהי ארמלי שמקפיץ את אלפי הירוקים שעשו את הדרך הארוכה מחיפה. זאהי ארמלי מבצע את המהפך ומקרב את מכבי חיפה כדי ארבע נקודות בלבד מבית"ר ירושלים בצמרת הטבלה" . משה גדר מעשנת פרש את ידיו לצדדים ושאף שאיפה חלושה ממסכת החמצן. הוא לא ידע שהניצחון הממשמש ובא על מכבי תל אביב יהיה ניצחון שממנו והלאה מכבי חיפה תפסיק להיות סתם עוד קבוצת כדורגל, אחת מני רבות. הוא לא ידע שלממלכתו על הרחבה ביציע שתיים, צופן העתיד עוד הרבה שערים, ניצחונות, ורגעי שמחה ואושר שאולי יכלו לרפא את שבריו ולהכיל את כל אשר ביקש לנפשו השסועה.

משה גדר מעשנת הלך לעולמו ממחלה קשה בבית החולים רמב"ם בחיפה בצהרי יום שבת, העשרים ושישי במאי אלף תשע מאות שמונים וארבע. בבוקר יום ראשון נתלו מודעות אבל בכניסה לשוק תלפיות המבשרות על מותו של משה רבינוביץ' ומועד ההלוויה. הבאסטות בשוק נפתחו באותו יום מאוחר מהרגיל. בין דוכני הירקות והדגים לבש השוק חג. דגלים ירוקים נתלו על כל באסטה ורחובות השוק התמלאו בשערי עיתוני הספורט שם התנוססה תמונתו של משה סלקטר, בחולצת פסים ירוק לבן, עולה מעל כל הגנת מכבי רמת עמידר ונוגח לשער את כדור הקרן ששלח ציון מרילי, ומעלייה הכותרת "מכבי חיפה אלופת המדינה בכדורגל בפעם הראשונה בתולדותיה".

הרבה דמויות ססגוניות ידעו יציעי קריית אליעזר עם השנים. אבל משה גדר מעשנת ייזכר לנצח כאיש שכולם שכחו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר מכבי חיפה און-ליין במסגרת תחרות הסיפורים לזכרו של רענן לוי

*
מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על אפר ועשן: בחזרה למשה גדר מעשנת/ מתי סין-קרונה

  1. פרלה הגיב:

    אדיר. גם בפעם המי יודע כמה.
    לכל אחד יש בדימיון ובמציאות את המשה גדר מעשנת שלו.
    יש אוהד אחד שצולם באולד טראפורד צועק מול המצלמה "תראו איפה אני באולד טראפורד" דקות לפני האחד אפס קטן
    בכל פעם שאני נתקל בפרצופו בקרית אליעזר אני אומר לעצמי שמקומו בהיסטוריה מונצח (גם בלי איצטדיון על שמו)

    אהבתי

  2. הופמן הגיב:

    מכווץ, בכל פעם מחדש

    אהבתי

  3. מתי הגיב:

    תודה פרלה, תודה הופמן.
    זה אולי הסיפור הכי אהוב עליי שכתבתי. ירדו לי דמעות כשחזרתי אל האיש הזה שהוא דרך אגב ,די הרבה אוהדים ביחד כולל אני.

    אהבתי

  4. יניב הגיב:

    מילה לעיפרון הכי מחודד ביציע – כל כך מחודד עד שבכל מילה שהוא כותב, הרעש שנוצר גורם לצמרמורת.
    כדי לשכוח, יש כאלה שלוקחים כדור שרשם הפסיכיאטר ויש שלוקחים את הכדור שמכר הדילר. סיפורים כאלה מזכירים איזו השפעה חזקה יש לכדור שבעט השחקן.
    תודה על כמה דקות של התרגשות אמיתית. תבורך.
    יאנק

    אהבתי

  5. עידו הגיב:

    מדהים מדהים מדהים.
    כל פעם מחדש.
    אני קורא כל טקסט שלך ומתלהב בטירוף.

    את הסיפור הכרתי לפני שנים ותמיד זכרתי שמירב הטוקבקים ההמומים ניסו להבין אם הסיפור מבוסס על מישהו אמיתי. כאן בפתיח אתה אומר במעומעם שכן, אבל בתגובה בעצם רומז שהדמות הוא הצרפת התכונות של מספר אוהדים. אתה מוכן לגלות מה השורה התחתונה?

    אהבתי

  6. עידו הגיב:

    ועכשיו קראתי שוב ודמעתי מחדש, אז תודה.

    אהבתי

  7. מתי הגיב:

    תודה עידו. עשית לי את היום.
    קצת מבאס לספר על סיפור מה אמיתי ומה בדיה.
    אבל אם שאלת כל כך יפה: לא היה אדם כזה, אין שום קשר בינו לבין המציאות.
    אבל הסיפור לא בא מריק ויש שם כמה אוהדים וסיטואציות שאני זוכר, חלקם במעומעם.
    במיוחד אני זוכר אותי יורד לגדר מהלחץ של המשחק ומעשן צמוד אליה וזז מצד לצד.

    תודה רבה שוב.

    אהבתי

  8. מתי הגיב:

    עידו, זה לא הופמן הגיב, אלא אני מתוך המערכת של הופמן.

    אהבתי

  9. עידו הגיב:

    דה פלז'ר איז אול מיין כמובן.
    אגב, את הטקסטים המובחרים שלך אני משתף ולדאו דווקא לירוקים או חובבי ספורט. ועדיין התגובות נלהבות. כך שגם אם לא מופיעות לך עשרות ומאות תגובות של אהדה והערצה, דע וזכור שיש מי שנהנה ומתרגש מהטקסטים שלך והמשך כמובן!

    אהבתי

  10. מתי הגיב:

    עכשיו תגיד לי עידו אם אתה אמיתי או בדיה.
    תודה רבה, זה מרגש אותי מאוד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s