געגועיי לפיטר בירדסלי וחיות אחרות/ מתי סין-קרונה

הרובוט של וורדפרס.קום הזכיר לי החודש שלבלוג מלאו ארבע שנים. לא הייתי צריך שיזכירו לי, זכרתי היטב שאת הבלוג הקמתי במונדיאל הקודם, כשהצבתי לעצמי אתגר לכתוב פוסט על המשחקים (ומה שמסביב) כל יום. קראתי לפרויקט "יומונדיאל" (שם שאני גאה בו עד היום, אם כי אחרים פחות מתלהבים משום מה). מאז עברו ארבע שנים עם הרבה עליות וירידות בקצב הכתיבה, כשעכשיו אנחנו בליבה של ירידה קיצונית, שנובעת מכל מיני דברים, חלקם טובים. אמנם השתעשעתי במחשבה לעשות "יומונדיאל" גם הפעם (ולקרוא לו יומונדיאאו, מחווה לברזילאים), אבל זה היה לא כל כך משעשע וגם ויתרתי על זה בסוף כי ירידה וזה. בקיצור, זה עלול היה להיות המונדיאל הראשון אי פעם ללא פוסט ב"מצד שני" – אז איזה מזל יש לי שמצאתי את מתי הנפלא, שכתב – כרגיל – יותר יפה ממה שאני הייתי מצליח. [נ.ה.]

געגועי לפיטר בירדסלי 1

ממונדיאל למונדיאל נדמה שאליפות העולם בכדורגל עוברת את אותו תהליך שעבר האירוויזיון בזמנו – תהליך הדראגיזציה.

הכל התחיל אי שם בתחילת שנות השמונים כשפיטר בירדסלי, אז חלוץ נבחרת אנגליה וניוקאסל, החליט שדי. שחקן במעמדו לא יכול להסתובב ברחבת היריב עם ארבע שיניים ולצפות שמישהי תחכה לו עם בלי חזייה בחדר ההלבשה, שם יוריד את מדי האסיר של ניוקאסל להתייחדות זריזה מתחת לברז של המלתחות. הטלפון המכריע לרופא השיניים של רינגו סטאר מהביטלס, לא רק השיג לבירדסלי חוזה עתק בליברפול אלא גם שינה לעד את הצורה בה שחקני כדורגל מתייחסים לעצמם ולהופעתם.

משמאל: פיטר, לפני

יותר משלושים שנה מאז סידר בירדסלי מערכת שיניים חדשה כולל קיצור הפוני הנצחי אל מעל קו הגבות, שחקני כדורגל עולים למגרשים בברזיל כמו למופע של דראג קווינס. זה מתחיל בנעליים הצבעוניות. הדבר המגוחך הזה. מילא, כבר התרגלתי לראות כדורגלנים משחקים עם נעליים בצבע המדים של היריבה, אבל הקטע של נעליים בשני צבעים? אפילו לליצנים יש קוד לבוש יותר מהוגן.

משם לקעקועים. נדמה שכדורגלן נכנס למקעקע, הבן אדם שואל אותו: "כן, מה תרצה? יש לנו דברים נהדרים בקטלוג".
– "לא. לא צריך קטלוג. אתה רואה את היד הזו?"
– "כן"
– "אני רוצה מלא מלא מלא כוכבים, עם המון המון המון גדרות תיל, כאן אני רוצה את השמות של הילדים ביפנית, כאן אני רוצה את מספר הזרוע של אנה פרנק מאושוויץ, דגל ברזיל, תעתיק של החמין שאמא שלי מכינה בשבת, איבר מין נשי, נחשים. המון המון נחשים. לוגו של נייק, לוגו של אדידס, לוגו של המוסד לביטוח לאומי, ישו על צלב, מריה הקדושה מוציאה ציור פנים שלי מהרגל, דמעות תנין, תנין, חוות תנינים, ובכל שאר הגוף – יאללה תתפרע. שים לי את הכי יקר".

אחר כך אנחנו מגיעים לאין שערות ברגליים והאין שערות בחזה והאין שערות בכל מקום שגבר עיראקי שמכבד את עצמו, הוא לא גבר אם אין לו בו שערות. והשיזוף… הדבר הזה שהפך את מריו באלוטלי, ילד יהודי צנום וחיוור שגדל במשפחה משארית הפליטה ונראה כעת כמו אוד לא מוצל מאש מרוב שהייה במיטת שיזוף. ומשם לראש מצעד האופנה חסרת הטעם של הכדורגלנים – השיער. האם ידעתם שמכשיר מדידת מרחק שהותקן בשערות של רונאלדו מדד ששערה ממוצעת של הפורטוגזי עושה במשך 90 דקות מרחק של 0.3 מילימטר?
הידעתם שאת התדריך האחרון לפני המשחק הראשון של נבחרת גאנה, העביר הספר שלהם?
הידעתם שפלאיני מנבחרת בלגיה דרש פעם פנדל בגלל ששערה משערות ראשו נפלה ברחבה?
הידעתם שדרור קשטן הרחיק פעם מאימון שחקן שצבע את השיער לבלונד פלטינה?
בכלל, במונדיאל הזה יש רק נבחרת אחת ששחקניה יכולים ליישר קו עם הדרישות של קשטן: נבחרת איראן.

אז אמנם המונדיאל נפלא, המשחקים נהדרים, הקהלים מדהימים אבל השחקנים, שכל כך רוצים להיראות מיוחדים ואינדיבידואלים נראים לבסוף כולם אותו דבר – מטופחים, יפים וטבעיים כמו אורית פוקס.

געגועי לפיטר בירדסלי 2

אני אוהב את לואיסוארז כי אני אוהב אנשים שרוטים.

דולה יבנה, חברתו של הופמן, מנכ"ל הבלוג, איירה ספר ילדים שיצא בקרוב על העוול הגדול שעושים לכלבי הפיטבול, כשהופכים אותם לכלבי קרבות בעוד הם באופיים בכלל סוג של שוחרי שלום מהזן של הדלאי למה [זה נכון! אפשר להשיג את הספר – ולתרום למטרה – כאן! יומיים אחרונים לפרויקט!!!! – נ.ה.].
לו אני הסוכן של סוארז, הייתי מציע לו לעשות שני מהלכים שיהפכו אותו להיות מה שהוא ראוי להיות – החלוץ הטוב בעולם:
1) לקנות מיליוני עותקים מהספר של דולה ולחלק חינם לכל מי שחושב שהוא חיה רעה.
2) להיכנס לרופא השיניים של רינגו סטאר ולבקש שיעשה לו פיטר בירדסלי של תחילת שנות השמונים.

לב

חגיגות אחרי שערים הם עבורי הדבר הכי יפה בכדורגל אחרי השערים עצמם.

התמונות של שחקנים חוגגים שער נצרבות בתודעה לפעמים יותר מהשער שנכבש. איזה כיף לראות את הורידים המתפוצצים של פלקאו, את האווירונים של אלון מזרחי, האצבע הצנועה למעלה של מלמיליאן, הסיבוב של ברולין, הבכי של קייסי, חגיגות הולדת הבן של בבטו, מיקי בן שטרית עושה אהבה עם דגל הקרן, הידיים הפרושות לצדדים והצילום מאחורה של מסי שמראה לעולם שמספר 10 הוא ישו עלי אדמות, התנועות המפגרות של ראובן עובד, הנשיקות לטבעת, סיבובי הכלבים, החולצות המוכנות מתחת לחולצת המשחק. האקסטזה המטורפת מלאת האדרנלין מדהימה מכל היבט, במיוחד כשבאותו פריים אפשר לראות גם את הצד שחטף הרגע גול מתבוסס בצערו ובהאשמותיו.

לא אוהב לראות שחקנים מנסים לעשות לב עם הידיים אחרי שער. כדורגלנים יקרים, עזבו. אין לכם מספיק קאורדינציה באצבעות בשביל זה. נסו משהו אחר. במקום לסמן לב, תראו אהבה.

דימויים

לשלמה גרוניך יש דיסק חדש ונפלא עם שירים ממזריים ומוזיקה גרוניכית במיטבה.

והנה פה הוא שר על רונאלדו, לטעמי הדמות הטרגית של המונדיאל הזה עד עכשיו. רק המחשבה על זה שעלה לשחק עבור פורטוגל, נבחרת שקטנה על מידותיו כמעט כמו שווילס קטנה על מידותיו של גארת' בייל, תוך סיכון המשך הקריירה שלו, מעוררת הרבה כבוד והערכה. בעיקר כשמנגד – בגאנה משחקים בשביל כסף וברוסיה משחקים בקושי, בגלל האין כסף.

יש שני מאץ' אפים גדולים בכדורגל העולמי בשנים האחרונות, מאץ׳ אפים שמבוססים לא רק על יריבות ספורטיבית אלא גם על דימויים הוליוודים שמזכירים קצת את הסרטים מתקופת המלחמה הקרה, עם דמות האמריקאי הטוב, הצנוע והמופנם שמתמודד מול הדב הרוסי הרע והשחצן. בדיוק כך מיוצגות לנו הדמויות של פפ גווארדיולה וז'וז'ה מוריניו בגזרת המאמנים, ושל לאו מסי ורונאלדו בגזרת השחקנים.

ספר של עיתונאי ספרדי שיצא השנה, מפריך לגמרי את תדמית המלאך של פפ גווארדיולה ומציג את מוריניו דווקא כאיש הטוב, הצנוע והחבר. המונדיאל הזה, עם התמונות של מסי דוחה יד מושטת של ילד מול התמונות של רונאלדו מחבק כל ילד שבא לקבל ממנו טיפת יחס, מפריכה לגמרי גם את משחק הדימויים בין שני היריבים הגדולים של עולם הכדורגל. לקראת סוף המלחמה הקרה שאל סטינג אם הרוסים אוהבים גם הם את ילדיהם. עד לשם הושרשו הדימויים של האמריקאים הטובים והרוסים הרעים (דרך אגב, צדק סטינג – הרוסים לא אוהבים את ילדיהם. אלו הסבתות שאוהבות אותם. ואילו סטינג, כמו שקראתי השבוע, לא ייתן שקל מהירושה שלו ליוצא חלציו עליו כתב בשיר: "איך אצליח להציל את ילדי הקטן מהצעצוע הקטלני של אופנהיימר"). את הקולות האלו אפשר לשמוע גם אצלנו בסכסוך היהודי-ערבי.

הסיפור של מלחמת הדימויים בין פפ למוריניו ומסי לרונאלדו צריך להזכיר דבר חשוב – אל תתפתו לעולם הדימויים הציני שמנסים למכור לכם, כדי להצליח לקנות אתכם. בני אדם, בסופו של דבר הם מה שיש להם בתוך הלב ולא מה שיוצא להם מהפה. חוץ מזה, אין כזה דבר טוב מוחלט ורע מוחלט. יש אולי פחות רעים ופחות טובים.

ומסי, הוא לא באמת מחזיק שקית של תפוצ'יפס. זה פוטושופ.

*
מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, יומונדיאאו, כללי, שאלות ברומו של אדם, תקשורת השרוכים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על געגועיי לפיטר בירדסלי וחיות אחרות/ מתי סין-קרונה

  1. פרלה הגיב:

    הקטע עם הנעליים זה הומאז' ללוחמים המסוקסים של הותיקן

    אהבתי

  2. הופמן הגיב:

    קרעת אותי.

    אהבתי

  3. מתי הגיב:

    פרלה, תן רפרנס.
    הופמן. אני לא מתכוון לבוא לתפור אותך. סע לאיכילוב.

    אהבתי

  4. יניב הגיב:

    4 שנים לממציא הווווווזלות. כבוד!
    כבר לא יכול לחכות לתובנות על קטאר.

    ולמתי,
    כרגיל, צחקתי בקול.
    כרגיל2#, הבאת לי השראה, ואני הולך לעשות קעקוע עם הלוגו של המוסד לביטוח לאומי.
    אגב, יש לך את הטלפון של רופא השיניים של רינגו סטאר?

    אהבתי

  5. עידו הגיב:

    מילא עבדו על מישהו עם התפוצ'יפס – איך נפלנו עם וידאו ערוך ומגמתי שלא שווה כותרת, בן 4 שניות?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s