הקיץ בו הפכנו ליותר מקבוצה/ פוסט פתיחת העונה של מתי

זה היה קיץ בו מכבי חיפה הפכה להיות הרבה יותר מסך כל תאריה, הישגיה או שחקניה.

זה היה קיץ בו מכבי הפכה לאומה, להגדרה עצמית, לגורם מייצג. אומנם תמיד היא היתה גורם מייצג, אבל לרוב בגבולות המגרש בו שיחקה. אם בכדורגל, אם בכדורסל, אם בדוקים פראלימפיים – מכבי חיפה ייצגה אותנו כאוהדי קבוצת הכדורגל או הכדורסל או הדוקים פראלימפיים של מכבי חיפה ואולי מעט יותר. אחרי הקיץ הזה, דווקא כששלושת הסמלים הגדולים שלה בעשורים האחרונים: עטר-בנאדו-קטן, נמצאים בחוץ, מכבי חיפה היא כבר לא קבוצה לאהוד אותה, אלא קבוצה להשתייך אליה.

זה התחיל בדקה ה-92 במשחק הפרידה מקרית אליעזר. מכבי שיחקה נגד מכבי ת"א כשניצחון משאיר עדיין סיכוי לאירופה. התוצאה 2-2, השעון מתקתק, אלו אמורות היו להיות מהדקות המותחות ביותר של העונה. אבל אז, מכיוון יציע ג' החלו להידלק אבוקות, את  15,000 הצופים באיצטדיון כבר לא עניינו נסיונות השווא המגוחכים של  טוואטחה להכניס כדור לכיוון של תורג'מן, הם נעמדו על רגליהם וחגגו וכיבדו משהו שגדול יותר מעוד עונה באירופה, הם כיבדו את הבית, את המקום, את העבר, את ה-" לא משנה התוצאה", את השם – מכבי חיפה.

כמה שבועות אחר כך, הלוויה של שון כרמלי ז"ל עם שתי אחיות ועשרים אלף אחים (כמו שכתב יפה אריאל הורוביץ), כבר הרחיבה את המושג "מכבי חיפה" הרבה מעבר לאצטדיון. אל מקומות בהם שוכנים מושגים כמו-"ערבות הדדית" ו-"אחד משלנו".  ובהמשך, הקרב מול הפרו-פלסטינים באוסטריה, והרגל של דקל שהוציאה מתוכה וולה של רגשות לאומיים של עם שלם ובעטה את כל מה שמגרש כדורגל (במיוחד כמו זה שמכבי של בוסטוני וארמלי וכיאל וטוואטחה משחקת עליו) אסור שיכיל.

בסוף הקיץ הזה, עם האבטיחים שהכזיבו וחום יולי אוגוסט של ארצי שמתנגן ברדיו ומרכין ראש על עוד פלוגה שחטפה אש נ"ס או אש נ"ט בתעלה או בסג'עייה, סופרים במכבי חיפה 15,000 מנויים. חמישה עשר אלף. חמישה עשר אלף אוהדים שאומנם הסתערו על הקופות לשם הכדורגל, לשם הזכות לרטון על זה שאין הגנה והקישור פח וההתקפה בדיחה, אבל מעבר לזה כשהם ילכו הביתה אחרי נצחון, אחרי הפסד, אחרי הקיץ הזה, הם ילכו כשהלב יודע שהם זה מכבי חיפה.

ועם כל הקיץ המזופט הזה, אולי יש פה תקווה, לשקט בדרום ושקט בצפון ובכל שאר רוחות השמיים, ועונה שלמה של הר געש רועש  בין מורדות הכרמל לים, באצטדיון החדש של חיפה. אמן.

*

ואם יצאתי קצת לאומן בפוסט, אז הנה שלום חנוך יאזן קצת.

*
מתי סין-קרונה