זה מורכב

למה אתה לא כותב, אתם שואלים. שאלה טובה.

זה מורכב. מה מורכב? הכל. כל מה שהיה פעם פשוט, מורכב עכשיו. גם לכתוב. אתה רוצה להגיד אלף דברים, ואז אתה חושב עליהם קצת, ועוד קצת, ופתאום הם כבר לא נראים לך כל כך מקוריים, או חדשים, או מעניינים. ובאמת, אתה מחכה קצת, ומישהו אחר אומר אותם. או דברים מספיק דומים. ואתה חושב, אז למה בכלל להגיד. מה זה נותן לעולם. מה זה נותן למישהו. מה זה נותן לי.

פעם, לא מזמן אפילו, כל מה שחשבתי היה נראה לי חשוב, מספיק חשוב כדי שאצהיר אותו קבל עם ועולם. היום אני כבר לא כל כך בטוח. זה באמת משנה אם אני חושב שככה או ככה? ולמה אני בכלל חושב שזה נכון, הככה והככה שלי? הרי יש כל כך הרבה ככה וככה אחרים, וחלקם אפילו סותרים, וכולם משכנעים, או לפחות משכנעים לא פחות ממך. מה מיוחד בככה וככה שלך? ובכלל, מי שמך?

אולי זה פייסבוק. לכל אחד יש דעה, ככה זה היה תמיד, אבל עכשיו כל אחד גם מרגיש צורך להביע אותה. פעם היו פה מאמני כדורגל כמספר היושבים ביציעים, עכשיו יש מיליוני ראשי ממשלה ושרי ביטחון, כמספר הפרופילים, לא כולל המזויפים. וכולם מביעים, וכותבים, כי אם אתה לא כותב, אז פשוט אין אתה. ולמי שאין תוכן חדש להגיד, יש לו צורה חדשה, איזו שנינה או איזה משחק מילים מתוחכם. ואחרי דקה, אתה נתקל באותו משחק מילים מתוחכם בדיוק. ואחרי דקה עוד אחד, דומה מאוד, ועוד אחד, ועוד אחד ופתאום הם שוצפים וגואים, נהר של משחקי מילים מתוחכמים, לכל אחד יש משהו מתחכם ומתוחכם לומר, וכל המתוחכמים האלה, הם נראים לך בדיוק אותו דבר, סתם, נהר.

גם המצב מורכב. הנה, המלחמה הוכיחה לכולם שאי אפשר "שלום עכשיו". לכל השאר, לעומת זאת, היא הוכיחה שאי אפשר "זבנג וגמרנו". המצב כבר הרבה יותר מורכב עכשיו. כל כך מורכב שאתה חושב ללכת, לעזוב, לעבור למקום בו הדברים פשוטים יותר. אבל אז אתה רואה בחדשות שגם שם נהיה מורכב. זהו, אין "פשוט" יותר. נגמר.

ובכלל, "לעזוב" זה לא כזה פשוט. במה תעבוד? ומה עם המשפחה, ומה עם השפה? והנוף הזה, והחברים? ואיך תגור במקום בלי חומוס? ואבטיח? וחוף ים? והים עצמו, מה יהיה עליו? חשבת שלפחות לעזוב יהיה פשוט. אבל לא. מורכב.

ומי תהיה במקום אחר? מי אתה בלי הרקמה החמה והסמיכה והלחה שבעצם מרכיבה אותך? מה נשאר ממך? סתם, אדם, לא שייך, לא קשור. אתה חי שנים בתוך קשר סבוך שהולך ומסתבך, ויום אחד אתה מבין שהקשר הזה מגדיר אותך, ואתה כבר קשור אליו, אתה כבר לא יודע מי אתה בלעדיו. אתה מורכב ממנו, אתה חלק מהסבך. הסתבכת. ואיך יוצאים עכשיו?

הכל מורכב. אתה כבר אדם מבוגר. אתה צריך לחשוב על העתיד. איך חושבים על העתיד כשההווה כל כך מייאש? מי יודע מה יהיה כאן בעוד שנה? שנתיים? חמש? איך תביא ילד לעולם שאתה לא יודע אם תזרח עליו השמש כשהוא יהיה גדול מספיק לרצות לראות אותה שוקעת, אוחז ביד אחרת, על חוף הים? האם זה הגיוני בכלל להביא עכשיו ילד לעולם, עולם כל כך מורכב שלא תוכל להסביר לו, כמו שהסבירו לך, מי הטובים, ומי הרעים, ומה הם רוצים, ואם הם אומרים אמת או משקרים כשהם אומרים מה הם רוצים?

הכל מורכב ומסובך וחסר טעם כבר. ויום אחד מגיע איזה מייל אחד, של מישהו שכותב לך שמה קרה ולמה אתה לא כותב יותר, וזה נורא חבל, ושתדע שבגללך התחלתי גם אני לכתוב, ועכשיו אני כותב באתר כך וכך נקודה סי-או נקודה איי-אל, ופתאום אתה מתמלא במשהו ששכחת שקיים בכלל, איזה טוּב כזה, הנה, עשית משהו בעולם, מישהו איפשהו עושה משהו שהוא אוהב, בזכותך, ואתה מתרגש ומודה לו ומבטיח, מחר אני אחזור לכתוב, או בשבוע הבא –

אבל מחר עובר וגם שבוע הבא כבר שעבר ואתה דוחה ונמנע, כי אין בדיוק מה ואיך ולמה ומה זה משנה, והנה אתה מתחיל להתמלא במורכבות, ולהתרוקן מהטוּב, וכשאתה כבר ניגש אל המקלדת בחוסר חשק, זה נראה לך שוב כל כך חסר טעם, ושוב לא כל כך חשוב.

*

ואז איזה ערב אתה, מורכב מפחדים ומחשבות ולבטים, יושב על הספה, שמורכבת מטלאים, וכדור אחד, מורכב מעור, נכנס לרשת אחת, שמורכבת מחורים, ולפתע כל המורכבות הזאת מתפרקת ברגע אחד, כמה זה פשוט, כדור ברשת, כל כך פשוט שמספיקה הברה אחת, גול, וסימן קריאה אחד, !

ואתה חושב לעצמך, אם דבר כל כך פשוט יכול להעלים ברגע את כל המורכבות, מי יודע מה עוד יכול להיות, ופתאום אתה מוצא את עצמך יושב וכותב, היי, היה גול.

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

אליפות ירוקה!