אלון ואני: זה לא אתה, זה אני/ פוסט אורח של עידו גבעון

"מי אלון" – הוא מציג את עצמו בלי לחכות שתשאל.
אז היא שואלת : "וואט איז אלון?"
הוא לא מהסס ומעיד על עיסתו : "אה טרי. אה וורי סוליד וואן. דה בסט טרי אין דה פורסט!"

אלון תורג'מן הוא אולי בחור טוב, חביב וחייכן. אולי אפילו מין בחור סתווי שחולם על פראג ויושב עם כוס תה ליד האח. גם השם שלו לא יכול לשלול בוודאות סברות אלו. אני לא יכול לדעת בוודאות כי איני מכיר אותו אישית. למעשה, אפילו לא יצא לי לפגוש אותו, כלומר מחוץ למגרשי הכדורגל, אפילו לרגע חטוף.

ואולי הוא לא. אולי הוא בריון. אולי הוא חוצפן, חסר דרך ארץ, שאינו יודע את מקומו. גם סברות אלו אינן יותר מאפשרות. אבל זהו עונשם של מפורסמים. אנשים, מה שנקרא "הציבור", עלולים לפתח עליהם סטיגמות, דעות קדומות. תשאלו את כריסטיאנו רונאלדו. וככה קרה לי עם אלון תורג'מן. כן, דווקא איתו.

כשאני חושב על זה, הדין שלו בעיניי נחתם מוקדם מאוד. הרבה אחרים עברו באותה נקודה כמותו. ועדיין – קשה לי לחשוב על עוד אחד שחטף ממני כזאת סלידה לאורך זמן ובכזאת עוצמה (מדובר על שחקני מכבי חיפה, כן?).

***

אני אוהד את מכבי חיפה. ממש ממש, מאוד מאוד, הרבה הרבה. למעשה, זו אחת התכונות שמאפיינות אותי מגיל צעיר. מיד אחרי זהות לאומית, עירונית והמאפיינים העיקריים שבזכותם מזהים אדם. סביר להניח שרבים מהאנשים שהיו איתי בתיכון או בצבא זוכרים אותי בתור הבחור ההוא, נו זה שהיה בא בימי ראשון עם חולצה ירוקה, מדבר נון סטופ על כדורגל ומתערב תמיד כשזה נוגע למכבי חיפה. ככה זה היה מגיל צעיר. ואני בטוח שכאן, במסגרת הבלוג הזה שלמד להתחבב עליי, אני לא יוצא דופן במיוחד.

וכפועל יוצא, אין ספור פעמים חלמתי או סתם דמיינתי את עצמי בחולצה הירוקה. זאת אומרת, ממש כשחקן. עולה למגרש ומריע לקהל האדיר, רץ לחבק קולגה שהבקיע לזכות הקבוצה האהובה שלי או, במקרים הטובים ביותר, מבקיע גול. אני, אחד מאלה שנכנס ליציע, קופץ ומזיע, נותן את הכל – מגשים חלום ומבקיע גול.

למעשה, ואני לא מגזים או מקצין למען הסיפור (ומכאן השימוש במילה "למעשה"!), פעמים רבות הרצתי בראש את התרחיש הזה. בדרך כלל לא התעכבתי על איך זה קרה – אם הבקעתי מסובבת מרחוק או רק דחקתי כדור אחרי ערבוביה (מת על המילה הזאת, ערבוביה). אבל השניה שאחרי זה – אחחח איזו שניה. ברגע שהייתי מבקיע גול, באותו חלום מתוק בהקיץ, הייתי מראה לעולם כולו איך חוגגים גול. אינזאגי היה נראה כמו באלוטלי לידי. הייתי מבהיר לאנושות איך מפגין אדם אושר אמיתי. הייתי רץ בזרועות פתוחות לכיוון אחד היציעים (טועים השחקנים שמשנים כיוון תוך כדי חגיגת גול!), ולא מפסיק עד שנגמר לי האוויר. החיוך שלי ענק והצעקה שלי מרעידה גם את הדשא. ואותו אושר – מקורו כולו בידיעה שאני, בעצמי, הבקעתי גול ושיפרתי את המצב של מכבי חיפה.

ואל תטעו, עד גיל מאוחר גם הייתי מתרגל את אותה החגיגה. אתם יודעים, למקרה ש. כשהייתי משחק כדורגל בשכונה עם חברים, כל גול שלי (אירוע נדיר בפני עצמו) היה מלווה בריצות וצעקות ומחיאות כפיים וברכות ואיחולים ושמחה וחיוכים. את החברים זה בעיקר הצחיק.

***

שיטוט קצר בגוגל מגלה לי שזה קרה באוגוסט 2011. באותם ימים לא ידענו שפנינו למספר שנים חשוכות-תארים. היינו אז אלופים, בדרך למפגש מול גנק של ברדה על ההעפלה לליגת האלופות. בתחתית הידיעה המרעישה על החתמתו של תמיר כהן, סופר על חלוץ חדש. אלון תורג'מן שמו, שחתם במכבי חיפה ל-4 שנים. לא ידוע למה דווקא אז, למה דווקא הוא ואיך בכלל זה נחרט לי בזיכרון. אבל ישבתי שם וחשבתי "4 שנים? על מה ולמה?".

alon

לא שהייתי מרוצה מההחתמה של תמיר כהן (או של חן עזריאל, שמסתבר שחתם גם הוא באותו יום). אבל משהו בו תפס אותי. חשבתי על זה, הבחורצ'יק הזה, עם רזומה כה דק וצנוע, מקבל פה הזדמנות לחיות את החלום. הוא כנראה היה במקום הנכון ובזמן הנכון. אבל עם הזמן גיליתי שהוא עצם בגרון. מקבלי ההחלטות החתימו אותו לטווח ארוך, ובהמשך גם על סכום משמעותי. וכך כל מאמן נאלץ לבלוע את הצפרדע ולשלב אותו. עד שיוכח שההחתמה היתה מוצדקת, או לחילופין שעשינו הכל כדי שהיא תהיה מוצדקת.

ואני ראיתי אותו וחשבתי על ההבדלים ביני ובינו. הוא, בעיני, תופס את הכדורגל כקריירה. כהזדמנות עסקית. מבחינתו, אם תשאלו אותי, והנה שאלתם, הוא "עשה את המכה". ותו לא. מנקודה זו ההישג המשמעותי הבא שלו יהיה כמובן – חתימה בקבוצה גדולה יותר. מערב אירופה, אם אפשר.

alon2

 

ומאז, בכל גול שהוא מבקיע אני שמח בשמחתי, אבל מודע לנקודה המצערת – הוא חוגג מסיבה אחרת. לא מתוך השתייכות בהכרח למכבי חיפה. או כי שימח את הקהל. אלא כי ככה נהוג בעסק הזה. חוגגים אחרי גול. וכמובן, פרמיה. גולים של חלוץ, כך אומרים, שווים מיידית פרמיה, כסף. הרבה גולים כבר שווים קידום וחוזה ושכר וכל הנלווים.

וכך הוא תמיד נתפס בעיני. בעוד שבוקולי, לדוגמא, תמיד נראה לוחם מתוך נחישות ווינריות אין סוף, כל פעולה נכונה של תורג'מן ישר מתקבלת אצלי דרך מסננת. "טוב, הוא לוחץ בטירוף, אבל זה כדי למלא אחר ההוראות של המאמן".

ואין ספק, אלון בחור גדול. וחזק. והוא גם מבצע לחץ על ההגנה. מבצע הוראות טקטיות במופגן וגם חוטף כדורים רבים. מי שראה אותו לוחץ על מגן מקרוב בטוח התרשם מהעוצמה שיש בו. הרבה עבודה "אפורה", כך נדמה, הוא עושה מעבר לגולים.

אבל איך שלא נסובב את זה, בעיני אלון תורג'מן הוא-הוא הדוגמא המובהקת לשחקן רכש. לא נדע אם הוא אוהב קבוצה מסוימת, או כדורגל בכלל. אבל בשבילו זו הזדמנות עסקית. והוא יעשה את הנדרש כדי להוציא את המיטב ממנה. כשהוא מבקיע גול, אני בכלל לא בטוח שהוא מבין את המשמעות של הפעולה שהוא עשה על המנגנון המכני שמפעיל אלפי לבבות פועמים סביבו.

כן, אני יודע, בטח תגידו שהוא רק חוליה בשרשרת ארוכה ארוכה. לפניו לבשו את המדים הירוקים כבר עשרות אם לא מאות אנשים שלא היה אכפת להם כלל (לא אשכח את הראיון בו סיפר ג'ובאני רוסו שבבית הוא לא רואה בכלל כדורגל. ולא עוקב גם באירופה. כי זה משעמם אותו. לשחק זה כיף, זה נחמד, אבל אל תשגעו אותי). ועד כמה שזה משנה למישהו, גם קיבלו על זה הרבה כסף.

ואיפשהו זו עוד נקודה שמפריעה לי במערכת היחסים הזו. לא רק שהוא מגשים, בחוסר רצון, את החלום שלי – הוא עוד מקבל את כל הנלווים לזה: כסף! הרי כמה הייתי מקריב בשביל לחוות, באמת, רק פעם אחת, את אותו רגע קסום שבו אני הבקעתי גול. והוא? גם מגשים וגם משלמים לו על זה. אותו בחרו מיני רבים, ולא מוותרים עליו לרגע. אולי בכלל, הסרט שמתקשר טוב עם הפוסט הזה הוא "אמדאוס", בו מספר סליירי על הקנאה שלו למוצארט. איש התרבות שזכה לכשרון מועט ומקנא כל כך בפרחח המאוס שרוח השכינה נחה עליו. אחד מלא תשוקה למקצוע ולתחום אך דל בכשרון ויכולת והשני ההיפך. או לפחות כך נדמה לי.

***

אז זהו. זה אלון תורג'מן בשבילי. לא זכור לי שהיה לי יחס כזה לאף שחקן כזה. ככה הוא היה מהרגע הראשון וגם מלכות השערים בעונה שעברה לא שינתה את זה. קשה לי לראות את זה משתנה. אני לא נלחם בזה ולא מבין את זה.

עידו גבעון

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, ספסל האורחים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על אלון ואני: זה לא אתה, זה אני/ פוסט אורח של עידו גבעון

  1. PERLA הגיב:

    יופי של כתיבה
    חתימה טובה

    אהבתי

    • עידו הגיב:

      תודה…

      *צמצום עיניים, מבט חושד* – חתימה טובה – אתה מתכוון שתורג'מן יש לו חתימה טובה? או שזו היתה החתמה טובה? או בתמונה הוא מפגין יכולות חתימה נשגבות ובגלל זה הוא חותם על חוזים שמנים?

      או סתם שומר על הצביון היהודי לקראת כיפור כמובן.

      סליחה, סליחה, גלשתי שוב למציאות מדומה.

      אהבתי

  2. הופמן הגיב:

    אני חושב שאני מבין מה הבעיה שלך עם אלון, ותקן אותי אם אני טועה – מצד אחד הוא לא שחקן בית ולכן לא ממש אכפת לו "מהמועדון", אלא פשוט מכדורגל ומעצמו (כמו כל לא שחקן-בית), מצד שני אין לו את הגלאמור של ג'ובאני וראיו, ולכן הוא נראה לך כמו עוד איזה אוהד כדורגל שבמקרה הגיע למגרש.
    אז ברור שאני לא מסכים איתך בכלל – תורג'מן הוא דווקא אחד החביבים עליי במכבי גם אם הוא לא המוכשר מכולם. *בגלל* שהוא עובד קשה, *בגלל* שהוא לא עושה פוזות. לי הוא נראה בחור טוב וצנוע אבל זה פחות חשוב בעיני. מה שיותר חשוב זה שהוא כל הזמן עובד, לא רק על המגרש אלא גם מחוצה לו, וזכורה לי במיוחד כתבה על איך הוא בנה את הגוף שלו במשך כל הקיץ כי הבין שבשביל להיות חלוץ מטרה הוא חייב שרירים, אז הוא פשוט עשה את המעבר.
    אני מסכים איתך שהמטרה שלו היא לא להישאר במכבי אלא לעבור לאירופה, אבל זאת מטרה לגיטימית לגמרי מבחינתי, כל עוד הוא לא זורק זין על הקבוצה – והוא לא. כתבתי בעבר שהוא מזכיר לי את תומר חמד, שכן היה שחקן בית אבל גם רצה להגיע לאירופה, ועבד קשה בשביל להגיע לזה.
    לגבי הכישרון יש ויכוח. אני חושב שהוא מוכשר מאוד, אחרים חושבים שהוא מחמיצן. עכשיו, כשאתה מחמיצן אפשר להגיד שאתה לא יודע להבקיע ואפשר להגיד שאתה יודע להגיע להזדמנויות. אני נותן לו את הקרדיט ומצדד באפשרות ב'. ברור שהוא צריך להשתפר, במיוחד בתחום שחרור הכדור והיומרנות, אבל בגלל האופי שלו אני מאמין שזה גם יקרה.
    בכל מקרה, נראה לי שמכל האפשרויות, הוא המחליף הכי טוב שיש לנו היום לאידריסו.

    אהבתי

    • מנטיסה הגיב:

      אני עם הופמן. תורג'מן הגיע בתור אחד נעלם שאומרים שיש לו השרון והרבה זמן לא נתנו לו קרדיט וכבר כמה פעמים עלה שמו כאחד שהולך להיות מושאל/העברה חופשית/קבוצת המנודים, אבל בסוף הוא מצליח להוכיח את עצמו כמו חמד (זכור לי כמה צחקתי על הופמן שתמך בחמד ועכשיו הלוואי עליי חמד באמצע ההתקפה שלנו). אם מדברים על מישהו שקצת מעצבן בקבוצה זה בחור כמו חן עזרא שיש לו פי כמה כישרון מתורג'מן ברגליים אבל מרגיש כאילו הוא עושה טובה כשהוא משחק ואז פתאום מבריק לשנייה. עזרא מרגיש לי כמו אחד שיודע שיש לו מה למכור באירופה וכבר מת לעוף מחיפה

      אהבתי

    • עידו הגיב:

      יכול באמת להיות שיש משהו בדבריך.
      וכן, יכול להיות שאם הייתי רואה את אותה כתבה הייתי רואה את הדברים אחרת (ואולי הייתי חושב שזו כתבת תדמית מבוימת בלה בלה בלה..).
      מסקנה – אני צריך לחזור לראות חדשות הספורט ומכבי חיפה TV ?! אתה מתכוון שאני אשכרה לא צורך מספיק מידע על מכבי חיפה וכדורגל?

      אהבתי

  3. עידו הגיב:

    תודה חברים על התגובות.
    חייב רק לציין את עבודת הקודש של ניב מקס קליימן שעזר במציאת תמונות של תורג'מן חותם על חוזה ומוצג במועדון!
    תודה ניב, דברים לא היו זזים בלי התרומה שלך!

    אהבתי

  4. מתי הגיב:

    עידו, אני מזדהה מאוד מהנקודה שבא זה מרגיש לך ככה. כמו הופמן ומנטיסה פחות מזהות השחקן. חן עזרא גורם לי לאנטגוניזם הזה, עד שבמשחק האחרון העדפתי שלא ישחק בצד שקרוב למקום שאני יושב. שיילך לשחק צד שני כדי שלא אתעצבן. ברוך הבא לבלוג.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s