ביציאה מהאצטדיון פתחתי את הווטסאפ. היו שם בערך חמש מאות הודעות מלאות תסכול, שנכתבו במהלך המשחק בקבוצת הווטסאפ של אוהדי מכבי שאני חבר בה.
הלכתי לכיוון האוטו וקראתי. קראתי הכל.
התסכול מהווטסאפ התחיל לקבל מקצב, משקל. התחלתי לפזם את התסכול. לצעוד אותו. וככה אני צועד ומפזם, ומארש התסכול הדרמטי מתקדם ומגיע לשיאו כשקיבלנו את הגול, ומשם התכנס המקצב עד שקרס לתוך עצמו כשנגמר המשחק והגעתי לאוטו.
"מה תכתוב?" שאל מורן, אחד מחברי קבוצת הווטסאפ שהיה איתי.
"נראה לי את זה" עניתי והצבעתי על הנייד.
אז הנה תקציר המארש לקבוצת ווטסאפ וקבוצת כדורגל מפח של מקהלת הצבא הירוק (על פי המנגינה של-Smuglianka):
למה מיצ׳ל שוב פותח/
ערן/ מה/ ב ה צ ל ח ה/
ארז מניאק/ אין לי כח/
אם לא מנצחים, צריך לקרוא ל-משטרה/
פח/ טפו/
זה מאמן? זה ז'אדבה/
אשפה/ נכים/ נו מה זה?/
באיביי כבר מוכרים, מנוי בחמישים.
מויאל איפה?/ דגני חושך/
למה אוחיון בלם?/
ניר תרשום לי מאה רופי/
את המנוי אני מוכר גם בחינם/
פח/ טפו/
זה גול עצמי של מיצ'ל/
סגרתי/ מה זה?/ פיזדה/
מזל אני מסטול. עישנתי פול/
פח/טפו/
צריך לבעוט את ראיוס/
כל הקבוצה/ רק עטא, אותו אני משאיר/
ואת סטויקו האדיר/
פח/טפו/
טוב לקפל/ הביתה/
הם כמו הפועל חיפה/
הילד לא נרדם/
אינעל העולם.
*
כשהגענו הביתה שאלתי את שחר אם היה שווה לנסוע. הוא ענה לי שכל עוד מרגשים אותו האורות של מגרש כדורגל מרחוק, כל עוד ההמולה בכניסה למגרש מסחררת לו את הראש, כל עוד יש יציע ויש דשא ויש אוהדים, תמיד שווה לנסוע. חבל רק שמפסידים.
*
מתי סין-קרונה
מצד שני 
שירים ואין שערים.
מסכים עם שחר, אבל הקבוצה והגשם שעכשיו שובר לי את החלון ממש גורמים לי להצטער שחודש מאי עוד רחוק.
אהבתיאהבתי
איזה ייאוש. אפילו השירים שלנו נהיים דומים להמנונים של הפועל ת"א.
אגב שרתי את זה עם הלחן וישב לא רע בכלל.
אהבתיאהבתי