אנחנו – הפועל תל אביב: ניצחון/ יניב אבירן (!)

אז תגידו שלום לחבר החדש ב "מצד שני" – מנתץ השיאים, לועס המכשולים, בעל ה"נשיקה", הראשון לשמו הפרטי והשלישי לשמו המשפחתי (אחרי השוער והאצטדיון): יניב אבירן. קבלו אותו במחיאות מקלדת סוערות [ה]

*

באמצע היום, ככה פתאום, קיבלתי הודעה מבעלי הבלוג הנכבד הזה, עם הצעה להצטרף לצוות הכותבים. ואני, במקום לחגוג כמו ילד שקיבל זימון לשחק עם הכוכבים שהוא מעריץ, נכנסתי לפאניקה. פאניקה, אמיתית, כזאת עם דופק גבוה והזעה בכפות הידיים והכל.

משל האידריסו כבר לימד אותי – לא כל החיוך נוצץ, זהב. ידעתי שמעבר לרכב הצמוד, הטיסות למשחקים בחו"ל, הבחורות והמנוי ל"הארץ", חבר בצוות הכותבים צריך גם לכתוב משהו לפעמים, ואני, אני במשבר. משבר כתיבה.

משבר כתיבה, מחסום, בלוק, הסיוט המתגלגל הזה ששם לך משקולת על האצבעות והופך כל משימת ניסוח פשוטה לפרויקט נדל"ן מורכב עם בניינים ופעלים בלתי חוקיים. הדבר הזה שמסבך כל תובנה מעניינת ושורק בוז לכל חצי פאנץ' שאתה מוציא. וככל שזה נמשך זה מתקבע, אתה מתחיל להאמין בשקר, אולי אתה כבר לא יודע מה עושים, אולי זה גדול עליך, אולי כבר לא תצליח לחזור.

ואז בא המשחק אתמול, והזכיר לי דבר או שניים על משברים. או לפחות על ניסיונות יציאה מהם. הראשון – להיזכר במה מדובר. כן, אפשר תמיד להתווכח על הרמה, אבל בסוף, זה התחביב שלך וזה המקצוע שלך, ואיזה חתיכת ב… ר מזל אתה שמזה אתה מתפרנס. לשחק בכדור כמו לשחק במילים, בסוף זה לשחק. לשחק זה כיף.

הדבר השני הוא הקהל. כשהתמיכה שאתה מקבל מאותתת לך שהכל בסדר ושלא מדובר בעניין של חיים ומוות, הרבה יותר קל לך לחיות. כשסביבך קהל בוגר, תומך, שמעודד גם בתצוגות נפל, אין לך אלא לקרוע את התחת עבורו ועל הדרך גם להוציא משם את הראש של עצמך.

אז אתה מגיע למגרש הביתי שלך, לדף הלבן, ומחליט ליהנות. אתה יודע שהצופים איתך, הציפיות לא בשמיים וגם אם תפשל, עדיין ימחאו לך כפיים על המאמץ. אתה מתחיל זהיר ובטוח, מחבר 2-3 משפטים קצרים ומדי פעם שולח מסרים חדים שינסו להפתיע את הגנת האדישות של הקורא. אתה נכנס לקצב, צובר ביטחון, ולמרות שלא מדובר בהברקות מדהימות ואפשר להרגיש עליך את החלודה, אתה מרים את הראש ומגלה פוסט שלם. ניצחון.

המשימה הבאה – המשכיות.

***
וכמחווה חד פעמית לאדומים שעזרו לנו לצאת מהמשבר וכאקט שמחה לאיד, בחרתי באריק, שיסכם.

*
יניב אבירן