חלום על איך הם/ מתי סין-קרונה

כשהייתי ילד, האלילים שלי לא היו שחקני כדורגל, ואני הייתי ילד כשבמכבי שיחקו אלילים, וואלק כל אחד זאוס.

כילד, האלילים הפרטיים שלי היו הג'ינג'י ורני מגאפון, השליטים הבלתי מעורערים של יציע ג', וריאד – שליט האצטדיון, גל מקסיקני של איש אחד, שאחרי כל גול עבר מיציע ליציע כמו רוח סערה, רגע ביציע ג' והופ ביציע ב' ו-א', מטפס על גדרות, בתקופה שגדר היתה גדר ולא עמודון פלדה קטן ותקני, ומטריף את היציעים.

מצטער, אני לא הולך לכדורגל כדי לראות כדורגל. עוד כילד אני הולך לכדורגל כדי להיות חלק מקהל, מהמון האנשים שנסחף לשעה וחצי לעולם בו אין אני אלא רק אנחנו.

אחרי משחקים הייתי רץ צרוד הביתה, עיניי מלאות טרוף ואדרנלין שהוזרקו לי מהמגאפון של רני, האצבע המונפת באוויר כמנצח של הג'ינג'י והסחרחרה מריאד. הדלת היתה נפתחת והדבר היחיד שעניין אותי היה לשאול את אבא אם אמרו משהו על הקהל של מכבי בשירים ושערים, אם שמעו את הקולות מהיציע בדיווחים של זוהיר בהלול, וכמה קהל היה. רק אחרי שהייתי מקבל תשובות, מאכזבות משהו – אמרו שהקהל עייף, זוהיר בהלול נשמע כאילו הוא לבד באצטדיון, בקושי ארבעת אלפים – הייתי מתפנה לספר לאבא על המשחק ומה שהוא לא שמע ברדיו, איזה קהל אבא, איזה אוהדים. רני קנה מגאפון חדש שעושה גם קולות של אמבולנס. מישהו תפס לג'ינג'י את המקום הקבוע שלו על הברזלים והעיפו אותו משם תוך ארבע שניות וריאד, ריאד שתה לפחות 10 בקבוקי בירות במשחק. אין לי מושג איפה הוא החביא אותם. חמישה שוטרים ניסו לתפוס אותו אחרי הגול ולא הצליחו.

בעיניי הלא אובייקטיביות הקהל של מכבי היה תמיד הטוב בעולם. כל מילה טובה שנכתבה בעיתון על הקהל, וכל מחמאה קטנה מאוהד קבוצה יריבה, עשה לי טוב כמו אמרו אותה עליי. היום, העיניים שלי כבר לא אובייקטיביות. אני רואה את הדברים בעיניים קצת יותר ביקורתיות. וגם בעיניים המסננות האלו, אחרי כל מה שאני רואה בזמן האחרון מהקהל, ואחרי המשחק ביום רביעי בנתניה, אנחנו הקהל הטוב ביותר בעולם.

***

הידיעה על מותו של עוזי חיטמן תפסה אותי מול הוידאו מריץ בפעם המאה את קלטת הילדים של עוזי להילה הגדולה שהיתה אז הקטנה. לא ידעתי איך לספר לה שעוזי האהוב שלה מהטלוויזיה מת, אז רק שרתי איתה את נולדתי לשלום עם דמעות בעיניים.

כבר כתבתי פה שלגלי הקטנה, למרות שאשתי לא מודעת לזה, קראנו על שם השורה האלמותית: "הגל הירוק גל גלי גבה גלי".

עשר שנים אחרי מותו ועשרים שנה מאז שיצא השיר, "ירוק בעיניים" הוא עדיין הירושלים של זהב של אוהדי מכבי חיפה. מחר באצטדיון יזכירו את זכרו של האיש הנפלא הזה ומיד אחר כך תעלה מכבי שלנו שבשבוע האחרון נתנה לנו זיק קטן של תקווה שעדיין אפשר לחלום. וכשנותנים לנו את הזיק הזה, כמו חיפאים טובים, אנחנו הולכים לישון מוקדם וחולמים חלומות טובים, גם אם מופרכים, על אליפות.

(קטע נחמד שהעלינו השבוע בעמוד הפייסבוק שלנו. תעבירו ל 1:18 או חכו שהפתיח ייגמר)

*
מתי סין-קרונה

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על חלום על איך הם/ מתי סין-קרונה

  1. הופמן הגיב:

    אוף איתך, גרמת לי לבכות. וזה כבר לא קורה כל כך הרבה כמו פעם.
    (ולא בגלל חיטמן, בגלל כל הפסקאות לפני).

    אהבתי

  2. Perla הגיב:

    כבר יותר מדי שנים ברצף אני מוצא את עצמי בכדורגל רק כדי להיות מחובר למה שאתה כותב. סחתיין עליך מתי

    אהבתי

  3. מתי הגיב:

    תודה הופמן ופרלה. אתם הקהל הכי טוב בעולם בשבילי. טוב אתם הקהל של מכבי.

    אהבתי

  4. פראליה הגיב:

    כ"כ יפה אתה כותב, מאד מרגש ומחזיר לימים שהיו.

    העונה במיוחד (ובטח אתמול לפני המשחק), כל הרגש קורה מחוץ לדשא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s