דרבינג/ יניב אבירן ומתי סין-קרונה

דרבי הוא הזדמנות מצוינת לפוסט משותף! מזל שיניב הצטרף לאחרונה אז אני לא צריך להשתתף. כן, עדיין בבלוק [ה]

יניב

הטבלה כן משקרת, בטח כשאתה נמצא מרחק נקודה מהמקום הרביעי אחרי 7 הפסדים. כדורגל לא משחקים משבת לשבת, כי הערוץ הראשון מבקש ואז מעבירים את זה ליום שני, ואז מגלים שיש עוד משחק ברביעי, אז מעבירים ליום ראשון. כדורגל לא משחקים 90 דקות, כי תמיד יש תוספת זמן ותמיד אנחנו מקבלים בה גול מעצבן שמשאיר מרירות.

זה כן רק אתה ולא כל הקבוצה, כי דבק אין בין השחקנים ושום מהלך קבוצתי מתוכנן, אלא יכולת אישית של זה או אחר שמבליחה גול מדי פעם. אליפות היא כן מילה גסה, פלייאוף תחתון לא, ולא בגלל שורש ת.ח.ת. קיבלנו שערים מחויבי המציאות, מציאות של הגנה איטית ויהירה, שסומכת על איש אחד שיחפה עליה. הקהל לא היה השחקן ה-12, אלא הראשון, כי נדמה שרק ממנו חוששים שחקני היריב העונה. כן יש לכם מה להוכיח, בעיקר שמגיע לכם לגעת בחולצה הזאת, שילדים רק מפנטזים ללבוש יום אחד. לא נסתפק ב 1-0 קטן, כי עוד לפני השם והסמל, מכבי חיפה זו אידאולוגיה, וזו התמצית.

אבל לדרבי באמת יש חוקים משלו, חוקים ברורים ללא סייגים ויוצאים מן הכלל: מכבי חיפה חייבת לנצח.

מתי

הסופר האהוב עליי, אמיר גוטפרוינד, אוהד הפועל חיפה. איש הטלוויזיה החביב עליי, מודי בר און, אוהד הפועל חיפה, הבוס הראשון שלי במשך 8 שנים, קלוד מקיוסק קלוד, אוהד הפועל חיפה. החבר הטוב שלי, דני קוטר, אוהד הפועל חיפה. גדלתי בערש התרבות הפועלית קרית חיים, מרחק הליכה מהאצטדיון. אני מכיר אותם, אני דובר הפועל חיפאית, אני מבין לנפשם, אני מודע להווייתם, לאוכל שלהם, לתרבות שלהם, לחגים שלהם, לנכבה שלהם. רק אני יודע, רק אני יכול לדעת, שאוהדי הפועל מבינים רק כוח! רק כוח! אז כנסו בהם בכוח מכבי. תנו בהם עשר חתיכות, שתיים עשרה. בלי רחמים, בלי התייפייפות נפש של שמאלנים, בלי גינונים אירופאים, בלי "כמה הם מסכנים אוי אוי אוי". תקרעו אותם, תביסו אותם, תשברו את נפשם, את זהותם. כי אם הם היו במקומנו, כבר היו זורקים אותנו לים מהצד של חוף קרית חיים, כי אנחנו צודקים, אנחנו יפים, אנחנו ירוקים, אנחנו מכבי!

*

שברתי שיא. זו אולי הפסקה הכי מהירה שכתבתי עד עכשיו. בערך ארבע דקות לקח לי לכתוב אותה כולל הגהה.

כמה קל לכתוב דברי בלע, לעורר שנאה, להמציא צדק מעוות, לשבש היסטוריה, לקרוע מרקמי חיים, להסית. במקום זה אי אפשר פשוט להכריז שאנחנו חייבים לנצח, כי בשביל זה באנו לכאן וזה התפקיד שלנו? ומיד אחר כך ללכת ולהרים מהרצפה, איש איש את הדני קוטר שלו, ללטף אותו על הראש, לרחם עליו, לנחם אותו, לגשת אל אוזנו וללחוש לו בעדינות: "אחחחח כמה כיף לנצח את הפועל. כמה כיף".

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s