מאזו אהבה/ יניב אבירן

בפוסט שלפניי, מתי סין-קרונה זעזע את עולם הכדורגל הישראלי ועורר מתקפת סייבר על הבלוג, כאשר יצא מארון הגביעים והצלחות של מכבי, והודיע בראש גלוי שהוא לא מפחד לרדת ליגה. ככה, בלי למצמץ. ובעודי הודף את ההמון ושולח לאיש הודעות נאצה בעצמי, תוך שאני מניח בפוטושופ את פרצופו הזחוח על תמונתו של ערפאת, הרהרתי בלבי ומצאתי שכל הפוסל במומו פוסל, וגם אני, מסתבר, בעל חתיכת מום.

לא, בשום אופן אינני מייחל או יכול לשאת את המחשבה על החלפת השנ"צ של שישי במשחקים נגד שוק רמלה-לוד, אך ככל שחולפות הדקות בעונה הקשה הזאת, אני כן חוטא בעונג אסור. מדי פעם, ככה כשאף אחד לא רואה, אני מוצא את עצמי מגניב חיוך לנוכח מסירות אבודות או החמצות נוראיות של השחקנים בירוק, ואפילו, לפעמים, רואה נקודות אור בדמותם של הפסדים משפילים. רחמנא לצלן.

המחשבה המפחידה הזאת הכניסה אותי לסחרור. האם יכול להיות שאני, ילד טוב קרית אתא, האיש שנמנע מקשירות אפילו לכסא הגלגלים שלו, חובב משחקי כאב? אצתי נסעתי למועדון הדאנג'ן, שם קבעתי עם המלכה עליזה ב' השלישית, בתקווה לקבל תשובות. ושם, עוד לפני שבכלל התחלנו בחקירה הצולבת, האישה בויניל הפעילה עליי את הטריק הכי ישן בספר שלא קראתי. "לעשות לך כוסית? שוט וודקה? ערק?", שאלה בנונשלנט. "שום שוט, תודה." עניתי. "אז… קפה?", היא לא ויתרה. "אוקיי, אבל לא חזק", התרציתי. עליזה כבר הבינה הכל.

"תראה, כעיקרון אתה פחדן עלוב שיעשה כל שביכולתו כדי להימנע מכאב", הצליפה בי. "אתה גם אפס שחושב שיש לי זמן לאנשים שחיים בבלבול כזה או אחר, וכן, אני מודעת למשחק המילים". "אבל הוד מכותה!", אמרתי בקול רעוע, "איך את מסבירה את השמחה שלי אחרי החמצות של תורג'מן? מה הלגיטימציה בכפיים לעקבים המפוספסים של ראיוס? מה התקווה לקבל גול שלישי משפיל? אם לא סאדו ולא מאזו אז מה זו?!".

"סתום!", הטיחה בי עליזה. "נכון שאמרתי שאתה פחדן עלוב שיעשה כל שביכולתו כדי להימנע מכאב? אז זה כולל לקוות לכאב זמני קטן, שימנע כאב עתידי גדול יותר". שתקתי. המלכה עליזה המשיכה לדרוך. "אתה גם בטח מהחלאות אדם שבבית הספר היו מדוכאים מציון בין 70 ל-80, ומאלו שחיים בסרט הוליוודי שאם אין כל יום זיקוקים ואש עם בת הזוג, כנראה שזה לא זה. איש מתנשא של שחור או לבן, עם אפס סובלנות לאפור. מבחינתך אם זה לא חי באושר אז עדיף להרוג אותו, נכון? נכון?!".

"היא באמת מלכה", חשבתי לעצמי, אבל לא נתתי לה את התענוג שבכניעה. עליזה ידעה מה היא אומרת. אני הרי אוהב את מכבי כמו את בת הזוג המושלמת, אני לא יכול לדמיין השלמה עם ציונים בינוניים אחרי משחקים, אני מתעב תוצאות תיקו יותר מהפסדים ובעיקר, אני מוכן לכאוב מאוד עכשיו אם זה מה שנדרש כדי למנוע המשך של המצב הקיים. הישרתי מבט לאותה אישה חזקה, ייצבתי את מיתרי הקול ואמרתי: "הוד מכותה, ישנם מצבים בחיים שיותר טוב כלום מכמעט". הודיתי לה והסתובבתי לכיוון היציאה.

חזרתי הביתה עם תחושת סיפוק מענגת. קיבלתי תשובות. אני לא מקולקל ולא סוטה, אלא סתם פרפקציוניסט שאפתן. אבל אתמול, בסיומו של עוד דו קרב פנדלים אכזרי, מורט עצבים ושיערות, לא יכולתי שלא לתהות ביני לביני אם המלכה עליזה ב' השלישית לא פספסה משהו.

הרי אחרי הכל, אם אכן הייתי פחדן עלוב שיעשה כל שביכולתו כדי להימנע מכאב, כנראה שלא הייתי אוהד כדורגל.

יניב אבירן

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מאזו אהבה/ יניב אבירן

  1. הופמן הגיב:

    אדיר יניב. התחלת בבלוג הכי חזק שאפשר ומאז אתה רק מגביר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s