הדרמה של הילד המחונן

האמת שכבר שכחתי למה יוסי. ואז היה אתמול.

*

זכרתי שהיה לו דריבל אדיר. הוא היה זורק את המגן מולו בהטעיית גוף זעירה. המגן הבא מגיע, עוד תנועה קטנה עם הכתפיים וגם הוא על הדשא. ואז עובר את השוער, זה כבר בקטנה, וגול.

בשבילו מרטיני מנוער, עם ק"ש

זכרתי שהיתה לו ראיית משחק מעולה. היה מוצא שחקן פנוי בנגיעה אחת, כאילו הוא כבר היה פה כמה שניות לפנינו, וכבר יודע לאן כל המגינים ילכו ואיפה ייווצר החור.

זכרתי שהוא היה משקיען. זכרתי שהיה לו משחק ראש לא רע בכלל בשביל שחקן במימדים שלו. זכרתי שהוא תמיד משחק קדימה, זכרתי שהוא הופך למנהיג בכל מקום שהוא מגיע אליו. זכרתי שהוא חמוד, זכרתי שהוא צנוע, זכרתי שהוא יודע היטב איך לנווט את הקריירה שלו.

אבל האמת ששכחתי את הדבר הכי חשוב. את מה שעושה את יוסי בניון ליוסי בניון.

ואז היה אתמול. ואז בא הגול.

*

ונזכרתי שמה שעושה את יוסי בניון ליוסי בניון, זה שאהבתי כנער, זה שגרם לי להתרגש בכל פעם מחדש, זה שאני אוהד כל קבוצה בעולם שהוא נמצא בה כבר כמעט עשרים שנה – זה לא הדריבלים, ולא ראיית המשחק, ולא המנהיגות ולא ההשקעה ובטח לא משחק הראש. מה שעושה אותו למה שהוא, זאת הווינריות שלו. הוא פשוט לא מסכים להפסיד. ובגלל זה הוא ינסה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שהוא ינצח, בין אם זה אומר לקחת את הכדור, לעבור את כל השחקנים ולהיכנס איתו בעצמו לתוך השער, ובין אם זה אומר לבעוט בדקה האחרונה של משחק חוץ סופר-קריטי בעיטה חסרת סיכוי משלושים מטר. כי כשאתה ווינר, אין דבר כזה "חסר סיכוי".

*

אם מפרקים את זה, השמחה בספורט היא פונקציה של מידת ההפתעה. ככל שהציפייה לנצח נמוכה יותר, כך השמחה מהניצחון גדולה יותר. בגלל זה הרגע הספורטיבי השמח בחיי היה הניצחון על טורפדו מוסקבה. בגלל זה האליפויות הכי מתוקות שלנו הן אלו שלקחנו נגד הסיכויים ונגד הפרשנים. בגלל זה אליפות של מכבי ת"א כדורסל לא גורמת לאוהדים שלה שמחה אלא הקלה.

בהתאם, השחקנים שגורמים הכי הרבה שמחה לאוהדים, הם אלה שמצליחים להפתיע אותם. והם – לא היעילים ביותר ולא בהכרח ההישגיים ביותר, אלא המשמחים ביותר – הם אלה שזוכים לתואר שלא מחולק לעיתים קרובות, "גאון כדורגל". הגאונים הם אלה שהצליחו להפתיע אותנו בכל פעם מחדש, לשמח אותנו כשהיינו הכי פחות מוכנים.

אייל ברקוביץ' היה כזה, כי הוא ראה את המשחק יותר טוב לא רק מכל אחד על הדשא, אלא גם מהצופים. הוא ראה מהמגרש את מה שהם לא ראו מהיציע ומהטלוויזיה, וכשמסירה שלו פתאום חתכה את כל ההגנה ומצאה שחקן פנוי לבדו מול השער, לא רק המגנים תפסו את הראש אלא גם אתה.

מסי הוא כזה, כי הוא יכול לרוץ עם הכדור אל מול חמישה שחקנים יריבים, ואתה כבר חושב לעצמך "טוב, הפעם באמת אין סיכוי", ותוך שלוש שניות הם כבר מאחוריו, כשהוא ממשיך לדהור לשער, ואתה לא מבין איך. וכמה פעמים שהוא לא יעשה את זה, אתה בכל פעם תשתאה מחדש.

וגם יוסי בניון הוא כזה. וההפתעה שלו היא בווינריות. הוא ממשיך לנסות גם כשכולם כבר התייאשו וויתרו על המשחק, כולל האוהדים – והאוהדים הם תמיד האחרונים לוותר. בדיוק אז, כשכולם כבר עם חצי גב לדשא בדרך למגרש החניה, יוסי שם את הגול הזה, ואז רץ לאוהדים וכאילו אומר להם "ראיתם? בכדורגל הכל יכול לקרות. אז אל תפסיקו להאמין. כי בכדורגל יש קסם, וקסם זה לא עניין של סיכויים".

וכמו שאומרת הפרסומת האגדית של מייקל ג'ורדן, זו בדיוק ההגדרה של ווינריות: לא "תמיד לנצח", אלא "אף פעם לא להפסיק לנסות".

הרבה פעמים אומרים על יוסי שהוא טוב ביחסי ציבור. שהוא יודע בדיוק איך להתנהג, מתי להיפצע, איך לבכות ברגע הנכון מול המצלמות. אני לא חושב שזה נכון. אני פשוט חושב שלא רק אותנו הוא מפתיע, אלא גם את עצמו. הוא בונה את הדרמה גם עבור עצמו, כי הוא שואב ביטחון ואמביציה מהדרך בה בסופה הוא מפתיע את כולם, מציל את העולם ו"מראה לכולם" שהוא שווה, שהיה כדאי להאמין בו לאורך כל הדרך (למי כל כך חשוב לו "להראות"? לאוהדים? לאמא? לאבא? לעצמו? בשביל זה נצטרך לחכות לביוגרפיה).

להיפצע לפני משחק חשוב של הנבחרת ואז להיות כשיר רגע לפני. לצאת כילד לאי-שם באירופה, להישבר ולחזור לאוכל של אמא, לספוג על כך לעג ואז להפוך לשחקן הטוב בישראל ולמנצח הגדול. להבקיע בדקה האחרונה. לספוג ביקורות בעונת החזרה ואז להתעלות במשחק הכי חשוב. ולפרוץ בבכי. הבכי הזה לא מזויף או שקרי – בשבילו הדרמה היא הכי אמיתית שיש. זה מה שמפעיל אותו. הוא בוכה באמת, הוא מתרגש באמת, כי אפילו הוא כבר כמעט לא האמין שזה יכול לקרות. הוא צריך, בשביל הסיפור שהוא מספר לעצמו, להיות גיבור.

…ואנחנו תמיד צריכים גיבורים. זה מה שמרגש אותנו. זה מה שמניע אותנו. זה מה שנותן לנו השראה לזוז מהמקום שאנחנו תקועים בו, וללכת הלאה. הנה, אחרי כמה חודשים של בלוק כתיבה, הוא גרם לי לשים את האצבעות על המקלדת ולכתוב פוסט.

ברוך שובך.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, משחקים במילים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על הדרמה של הילד המחונן

  1. PERLA הגיב:

    ברוך שובך שלך
    באמת היה יוסי. גם הפוסט.
    רגע אחרי שעטר החטיא את השער בכדור שיוסי הגיש לו, מה שעבר לי בראש, זה שיוסי הצעיר היה עובר גם את השוער ומגלגל פנימה. ואין בכך כדי להמעיט מההופעה הפנטסטית שלו.
    היתה הרבה גדולה גם בכדור השטוח הארוך שהוא שלח באמצע המחצית הראשונה באגף, מההגנה הנמוכה, (נדמה לשכטר)
    דבר הנודניק – כשמסי עובר את השחקנים שמולו, הם מאחוריו ולא הוא מאחוריהם

    אהבתי

  2. מתי הגיב:

    הופמן, שנות הזהב שלך בבלוג היו השנים הגדולות של מכבי. תזכור את זה כל פעם שלא בא לך לכתוב.

    אהבתי

    • הופמן הגיב:

      הייתי יכול לבחור לראות את זה כעלבון לפוסט. אבל אני בוחר שלא כי אני במצב רוח טוב וכי אני יודע שזו לא הכוונה

      אהבתי

  3. פראליה הגיב:

    לא משנה מתי יתלה את הנעליים ובאיזה מצב שלו ושלנו,
    יוסי בניון, האיש והשחקן, שהחזרה שלו אלינו, כ"כ טבעית ומתבקשת ומצד שני, שנויה במחלוקת בכל אספקט אפשרי,
    כותב את אגדת הכדורגל הכי יפה שהיתה כאן.

    אהבתי

    • מורן "אומקסה" הגיב:

      יוסי יוסי יוסי …
      הדרך להצלחה היא האושר הפנימי והרצון להמשיך ולהצליח בכל רגע, אין ספק שיוסי הוא שחקן שיש לו את זה

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s