איך נפלו גיבורים

מה אפשר עוד להגיד עליו?

ויטגנשטיין סירטט את גבולות הדיבור כשאמר "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק", והלך לשתוק בכפר כמה שנים טובות (עד שחזר לדבר, כי בכל זאת, פילוסוף, לא נזיר). על אודות ליאו לא ניתן כבר לדבר. רק לחוות. אם אנחנו אנשים מאמינים, אפשר גם להודות לאל על מזלנו הטוב, שזכינו. אם אנחנו לא, אפשר להצטרף ולהזין את הוויכוח המטופש על "מי הגדול מכולם". אבל באמת שזה לא הכרחי. חצי מאיתנו לא ראו בזמן אמת את הגדולים ביותר משחקים. וחוץ מזה, מה עם הבלמים, והשוערים, והקשרים? למה להשאיר את הבמה רק לכובשי השערים?

ג'רום בואטנג הי"ד. האם השם יכול לנקום דם שהוא עצמו שפך?

ובכלל, 90% מהחוויה שלנו מהכדורגל היא פרטית, אישית, רגשית. איך אפשר להשוות שחקן שראית כשהיית ילד והוא שבה אותך בקסמו בקלות בה קסמים שובים ילדים, למישהו שראית כשהיית כבר מבוגר, וציני, ולא קל להתרגשות? (למעשה, אם זה העניין, אז מסי מצליח להוציא ממני את הילד המתרגש והנרגש והמעריץ שבי, כמו שאף אחד אחר לא הצליח מעולם. ואולי זה המדד היחיד שחשוב).

*

אבל אם אין מה להגיד על מסי, על מה נדבר? הרי במרחב הזה לא ישימו לב אלינו אם לא נגיד משהו. מי ייתן לך לייק אם תשתוק? מי יבחין בקיומך אם לא תלרלר איזה אפיק משלך שיצטרף לאחרים ויתפתל אל נהר המלל האינסופי?

אז אולי על מילותינו לעסוק דווקא בעידוד אותם אלה שליאו, בדרכו אל הנצח, מפיל שדודים אחד-אחד ומותיר אתם מובסים ומבוישים בצד השביל. אולי זה תפקידנו היחיד האפשרי, לנחם את האבלים בני האלמוות במקום להלל, שוב, את המנצחים הנצחיים, שבמילא אין סיכוי שיישכחו. מהזווית הזאת, השבוע חזינו לא בטריומף אגדי אלא בחוויה נוראית, אסון קולוסאלי, ככתוב – "מעשי ידיי טובעים בדשא, ואתם אומרים שירה?".

אז שתדעו, גוויות נבוכות במדי כדורגל: זה לא אתם, חברים. זה הוא. אתם יכולים רק להיות גאים, שהייתם בחייכם עדויות אילמות ומבולבלות לשכינה שהילכה, סליחה, ריחפה על פני הדשא, ועוד מעט תחלוף ותיעלם, ומי יודע מתי תחזור שוב ותדרבל בינינו.

ג'רום בואטנג: המילים הבאות מוקדשות לך, ולכל אותם האיובים למיניהם בליגה הספרדית, ליגת האלופות ובכלל, שנגזר עליהם לספוג את המכות שמסי מנחית עליהם, ובכל זאת מצליחים לשוב ולעמוד על הרגליים בכוחות עצמם, בכוח נחישותם, בלי שיוכלו להיעזר במתנת גורל או בחסד אלוהי. כל הכבוד לכם, בחורים.

"הדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם. אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם נופל וקם. עובר גשר ועוד גשר, אני נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם. כמה ארוכה היא הדרך, אני עומד איתן עם ראש מורם".

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, כללי, פסט, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s