תישן, אבאל'ה, תישן/ מתי סין-קרונה

שריקת הסיום מצאה אותי מתנודד שיכור בטיילת באילת, מחשב לאחור את קץ תחושת הסוטול מהאלכוהול שלא הפסקתי לגמוע בפאדי'ס.

מתקשר לאמא. כבר סידרתי בראש איך אני מספר לאבא את הבשורות הקשות. אמרתי לעצמי שאני חייב להיות גבר ולהגיד לו את זה, לבקש אותו לטלפון ולהגיד: "אבא. הפסדנו 3-0. אנחנו נראים פח". הרבה בשורות רעות הוא שמע בזמן האחרון בנוגע לבריאות שלו, וזה יכול לרופף אותו עוד יותר. כל כך רציתי להרים לו היום טלפון, להודיע בהתרגשות שמכבי מובילה 0-1 משער של בניון ולשמוע איך בצד השני הוא מתנשף בהתרגשות ושואל – איך משחקים?

במקום זה אני צריך לעשות את הטלפון הארור הזה.

אמא עונה. "תני לי את אבא", אני אומר לה בקול קר, צבאי, סחי לגמרי. "אבא ישן", היא עונה מהעבר השני. אנחת רווחה. הסוטול חוזר לקול. "טוב אמא", אני אומר לה, "תגידי לקרדיולוג שלו, לנפרולוג שלו, לאורולוג שלו, לכוסשרולוג שלו, שהם יודיעו לו מחר שהפסדנו 3-0 לבני יהודה. אני הבן שלו, למה אני צריך לבשר לו את זה? שיבוא רוני לוי ויגיד לו. שיבוא יוסי בניון. שיעשו לו בדיקות דם לפני, דיאליזה, סי-טי, שלא יגיד שסתם הרופאים אומרים, שיבואו אליו ממוסמכים עם רדיולוג ויגידו לו: דני מצטערים, אבל חוץ מלב שפועם רק כשמתחשק לו, כליות ללא מוסר וכלי דם שאפילו ערפד בשביתת רעב שמשוחרר ממעצר מנהלי יעדיף למות מלנקוב בהם, יש לך קבוצה פח אשפה שארגוני איכות סביבה לא מוכנים להטמין אותה מחשש לזיהום מי תהום. אמא אני בחופש. שלום. תודה. חוזר למשפחה שלי. היא מחכה במלון, תכף מתחיל בינגו. ביי אמא. תסתדרי לבד".

מנתק. בטיילת רוקדים הורה. הסוטול עדיין בראש. תוהה איך כל המכוערים שהיו פה בדרך הלוך נהיו כל כך יפים בדרך חזור. סססעמק, אומר לעצמי. עוד לא התחילה העונה וכבר צריך חופש מהקבוצה הזו. מזל שאני בחופש. תופס זקנה באמצע הריקוד של "עוד לא אהבתי די", מחזיק לה את היד, עושה תנועה ברחבה (של הריקודים). עוד תנועה לא נכונה, כמו תורג'מן. נתפס הגב. הולך למלון. תכף בינגו. עדיין מסטול. מזל.

*
מתי סין-קרונה