אנחנו – בני סכנין: תפקיד המאמן

יש שני סוגים של משחקים שאחריהם אין הרבה מה לומר. יש את אלה שאנחנו משחקים בהם כל כך טוב שכל תיאור או ניתוח מילולי רק יגרע מהם, ויש את הסוג השני. היום לא שיחקנו כל כך טוב.

מה שקורה במכבי כבר לא שייך לתחום הכדורגל אלא לשדות שיח אחרים, פסיכולוגיים, סוציאליים, יש כאלה שיאמרו גם מיסטיים. אז נכון, הרבה מזל אין לרוני לוי וחבורתו השנה, אבל זה לא המזל שמציב אותנו במקום האחרון בליגה, עם נקודה אחת חולה ואף שער לרפואה.

אבל גם אין שום סיבה "מקצועית" (במובן של כדורגל נטו – שיטת משחק, מערך וסגל שחקנים) שבגללה סגל שחקנים טוב, אפילו טוב מאוד, בהדרכת מאמן שנחשב לאחד המובילים בארץ, ועם התקציב השני בגודלו בליגה, לא מצליח להבקיע שער אחד בשלושה משחקים, כששניים מהם בבית מול הקהל הביתי הגדול בארץ, ושניים מהם מול העולות החדשות שהן כנראה מהקבוצות החלשות בליגה.

העניין הוא, אם בכל זאת אנסה לנתח, שהקבוצה שלנו משחקת עכשיו לא רק נגד היריבות שלה. היא משחקת גם נגד ההיסטוריה המפוארת שלה עצמה, נגד הקהל עם הציפיות שלו, נגד התקשורת שכל כך נהנית עכשיו לנעוץ סכינים, נגד הזמן וכן, גם נגד המזל. כל שחקן במכבי, טוב ככל שיהיה, עולה למגרש חדור בתקווה ובאמונה, אבל אלה כל כך דקות ושבירות שכבר בהחמצה הראשונה הן רועדות, בשניה הן כבר מתנדנדות ובשלישית הן קורסות ונשברות כליל. מאותו רגע, בכל דקה של אי-כיבוש מתווספות על רגליו עוד ועוד משקולות. מולו הוא רואה את הקהל ההולך ורוחש יותר ויותר בחוסר שביעות רצון, באוזניו הוא שומע את המקלדות המתקתקות מיציע העיתונאים, שמתחרים בינם לבין עצמם מי יצליח למצוא תיאור ארסי יותר לאוזלת הרגל, ובדמיונו הוא כבר רואה את הכותרות הקטלניות באתרים ובעיתונים שיתנוססו אחרי עוד הפסד.

השחקנים מנסים, אי אפשר להגיד שהם לא מנסים. לפעמים הם גם מתקרבים. אבל מול קבוצה כזו של שדים, שמצטרפת ליריבה הממשית מאוד, זה הרבה יותר קשה.

*

תפקידו של המאמן, בזמנים כאלה, הוא להקל ככל שיוכל על שחקניו: לתת להם את הביטחון הנחוץ להם לשחק כמו שהם יודעים, כמו שכבר שיחקו אינספור פעמים בעבר; להסיט אליו, אם צריך, את האש מהתקשורת ומהאוהדים; ובעיקר לתפקד באופן מושלם – להציב את ההרכב הטוב ביותר ולנהל את המשחק בצורה הטובה ביותר, כך שמעט מאוד יוותר בידי המזל, ושחקניו יוכלו אולי למצוא סוף סוף את הרשת ואולי להדליק איזה זיק, רמץ של מומנטום שאולי יהפוך בהמשך לניצחון, ומשם זה כבר יהיה קצת יותר קל.

אבל רוני לוי מעדיף לשחק במשחקי כבוד.

הספסול של עטר הוא לא "מקצועי", כמו שהוא טען אחרי המשחק – אף אחד בעולם לא ישכנע אותי שאיזשהו שחקן בהרכב מכבי היום הוא שחקן טוב מעטר. המחנך לוי ממשיך להיות תקוע בסדרת החינוך לאלירן, ולא שם לב שמסביבו כל בית הספר עולה באש.

ההעלאה של תורג'מן בהרכב היא תמוהה עד שערורייתית, כשיש לפחות שלושה חלוצים טובים ממנו בסגל. אני מבין שלוי אוהב שחקנים שמשקיעים באימונים, שרודפים אחרי המגנים במשחקים ובעיקר כאלה שלא עונים לו כשהם מוחלפים. אבל זה לא מספיק. אולי במכבי נתניה כן. לא במכבי חיפה. לשחקנים שמשחקים בהרכב שלנו חייב להיות גם כישרון ברמה של צמרת הליגה לפחות, ועד כה תורג'מן לא מראה שיש לו את זה. רוני חייב להבין שכמה שזה קשה, מסובך ומתסכל להתמודד עם שחקנים פרובלמטיים עם אגו גדול, אימון של קבוצת צמרת לפעמים מחייב את זה, גם אם זה אומר לבלוע צפרדעים מדי פעם. לוי חייב להפסיק עם מלחמות האגו וללמוד איך להסתדר עם עטר, כי אין לנו כרגע את הפריבילגיה לשחק בלעדיו.

גם במקרה של חן עזרא, אני יכול להבין למה לוי חושב שכל מה שחסר לו זה רק ביטחון, והצבה קבועה שלו בהרכב היא הדרך הנכונה לעשות את זה. אבל זה לא מוכיח את עצמו, כבר לא מעט זמן. ואולי עזרא לא צריך ביטחון של חולצת הרכב קבועה, אלא דווקא לטעום קצת ספסל? אולי דווקא זה מה שיאתגר אותו לעבוד יותר קשה ולהשתפר? אם היינו בפורמה טובה, אם כל הקבוצה חוץ מעזרא היתה מתפקדת, מילא. אבל במצבנו, לשלם את המחיר של ניסויי הביטחון העצמי של עזרא זה לוקסוס גדול מדי.

דרינצ'יץ' זה סיפור אחר. שחקן שרדפנו אחריו הרבה זמן, וכרגע בכלל לא ברור למה. לא הגנה ולא התקפה. הבעיה היא שנראה שהקבוצה נבנתה מסביבו, כשהוא בעל הבית, מקבל את הכדור מההגנה ומתחיל את ההתקפות. אז כמו שנראות ההתקפות שלנו כרגע – דלות, איטיות ונדירות עד בלתי קיימות – גם זה לא עובד. אם במקרה הזה היה חשש שלא בקלות יועף דרינה לספסל, הוא פתר את הבעיה בעצמו בדקה ה-88. בואו נראה איך זה עובד בלעדיו. יש לי תחושה שגם אם לא הרבה יותר טוב, לפחות קצת יותר מהר.

*

ואם בעל בית אחד לא מרגיש בבית, נראה ששלושה אחרים דווקא כן. אוברניאק הפגין הרבה ביטחון במשחק הראשון שלו, בא לקבל את הכדור ולנהל את ההתקפות, שלח מסירות יפות והפגין מחשבה ויצירתיות. גם קריאף נראה טוב מאוד, כאילו השתחל באופן טבעי לחולצה הירוקה, זו הזוהרת של פעם, לא האפרורית של השנים האחרונות. גם לוחם, גם רואה משחק, גם מאיים על השער. ובהגנה, ואליינטה סוף סוף נראה שייך. דינמי, קורא היטב את המשחק ועם גליץ' נקי ומדויק.

שלוש נקודות אור, בתוך הרבה חשכה מסביב. עם עטר קצת יותר בהרכב, דרינה ותורג'מן קצת פחות, ועם ראש קצת יותר פתוח ללמוד (ולא רק ללמד) של המאמן, אולי נצליח לפתוח דף חדש בשנה החדשה.

אנחנו מסיימים את השנה בזנב. שתהיה לנו שנה עם הרבה יותר ראש. שנה טובה.