הפועל באר שבע – אנחנו: מלחמת ששת הימים

באוטו של מתי בדרך למשחק, ערן אמר שהוא לא אוהב את השירים החדשים ביציע. למה כבר לא שרים את השירים של פעם, כמו את "רק מלחמה, עם כל הלב והנשמה", למשל? במחצית השניה, בסביבות הדקה ה-70 נדמה לי, הוא קיבל את מבוקשו.

זאת היתה קצת מכבי של פעם. כלומר קבוצה, שנראית כמו קבוצה, עם אופי, עם נשמה. הכרטיס האדום היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לנו בדקה הראשונה של משחק סופר-קשה, באצטדיון הביתי החדש של המועמדת הדרומית לאליפות. בדיעבד, הוא היה אולי הדבר הכי טוב שקרה לנו היום. הוא הכריח את השחקנים לתת את התחת. להשאיר דם על הדשא החדש על שם יעקב "טוטו" טרנר. הוא הכריח את השחקנים להילחם – בשביל האוהדים, בשביל הסמל, אחד בשביל השני. הוא הכריח אותם להיות קבוצה.

אני לא יודע מה היה קורה אם טוואטחה לא היה מקבל את האדום הזה. יכול להיות שהיינו מנצחים. הב"שים היו קצת נרגשים מגודל המעמד ולא היו מרוכזים, ומכבי באו עם מוטיבציה גבוהה להוכיח שהם לא שכחו להבקיע. אבל סביר יותר להניח שאחרי החמצה או שתיים השחקנים שלנו היו מתחילים לאבד ביטחון והאדומים היו מקבלים את מה שהם ציפו לו – מכבי חיפה לחוצה, מפוזרת, שעוד לא נסגרה על עצמה, אולי עם הברקות פה ושם של עטר ואוברניאק, אבל חסרת ביטחון בסך הכל ומתפרקת בקלות. לדבר אחד הם בטוח לא ציפו: לחבורה מלוכדת של לוחמים שלא מפסיקים לעבוד אחד בשביל השני, ופשוט לא מוכנים להרשות לאדומים להכניס את הכדור לשער.

*

שתי הערות על האדום: נכון, זאת טעות שיפוט קשה, שגמרה משחק חשוב כבר בדקה השניה. א-בל: 1. הרבה אנשים יבקרו את השופט, אבל לשופט שהקוון אומר לו שהיה מרפק מכוון אין יותר מדי אפשרויות. זה קצת כמו להאשים שופט ששרק, על פי הרמת הדגל של הקוון, לנבדל שלא היה. 2. גם טוואטחה יצא טמבל חסר אחריות. אסור היה לו לתת לבוזגלו את ההזדמנות לעשות את ההצגה הזאת. היה יכול לוותר על הזריקה אחורה של היד. בכלל, נראה שטוואטחה כבר לא פה, ובמילא הוא לא מתכוון לשחק יותר מדי אלא לבלות עד ינואר בפציעות ובהשעיות. אז עם כל הכבוד, שיראו לו את היציע כבר עכשיו ויתחילו לעבוד עם סאן מנחם על הסגירות האלכסוניות שלו.

*

שלושה היו מעל כולם: סטויקוביץ', עם הופעה שהזכירה לחלק מיושבי האוטו בדרך חזרה את "התמנון" במסטאיה, ולי את תצוגת ציון ה-10 של צ'אנוב. ואליינטה, שסתם חור אחר חור של סאן, סגר את רחבת ה-5 עם כל איבר שהיה לו ובכלל, הנהיג את ההגנה עם ראיית משחק נהדרת ושקט של בלם בן 35. וקריאף, כנראה הקפטן הבא שלנו, ששיחק במחצית הראשונה בתפקיד שבחיים שלו לא שיחק ועמד במשימה בגבורה, כמו בכל משימה שמוטלת עליו. נראה שגם אם יציבו אותו בשער הוא יאיים על המעמד של סטויקו.

אבל גם כל השאר: דגני, ששוב מתגלה כבלם מצוין – בתנאי שיש לידו בלם מצוין אחר; ידין הנפלא, שיחד עם קובי מויאל המשתקם יכול להרכיב חולייה גרזנית אימתנית; אוברניאק, ששוב הראה ניצוצות אבל בעיקר עשה הגנה כאילו אתמול עלה מהנוער; ועטר ושכטר, שבמחצית השניה היוו לבד את חוליית התקפה, ובכל זאת הצליחו להניע את הכדור יפה וגם כמעט לסדר גול.

ואפילו משומר! וכשגם משומר מצטיין, אתה יודע שאתה יכול להיות מרוצה.

כולם היו היום גיבורים (חוץ מטוואטחה כמובן, וגם עזרא שמשהו מאוד לא טוב עובר עליו). כולם מילאו אותנו גאווה. הירוקים על המגרש הצליחו סוף סוף לתת פייט לתצוגה האדירה של הירוקים ביציע, ואת השכר על כך הם קיבלו במזומן בסוף המשחק, כשהודינו להם במחיאות כפיים אדירות על המלחמה, מכל הלב והנשמה.

*

אבל זו רק ההתחלה. רגע לפני יום כיפור, מלחמת ששת הימים שלנו התחילה היום עם מחדל גדול שתפס אותנו לא מוכנים – אבל גם עם לחימה אדירה מצידנו, שהצליחה לעצור את המתקפה. שני המשחקים הרצופים שלנו – ב"ש ות"א, היו יכולים לגמור אותנו סופית אחרי פתיחת העונה הקטסטרופלית, אבל מצד שני אלו בדיוק המשחקים שיכולים לבנות אופי של קבוצה. בשבת הצהובים, ואם נשחק מולם עם הלב שאיתו שיחקנו היום, וב-11 שחקנים, יש לנו סיכוי לא רע לצאת עם יותר מנקודה, לדרך חדשה. ואם אכן כך יהיה, יכול להיות שהיום בדקה הראשונה באצטדיון טוטו טרנר איבדנו שחקן בכרטיס אדום, אבל הרווחנו את מכבי חיפה מחדש.