הפועל רעננה – אנחנו: סוף סוף

לראשונה העונה לא נכחתי במשחק וראיתי אותו באינטרנט. זה אמנם היה קשה מנשוא, במיוחד כשהשידור נתקע אחרי השריקה לפנדל וכבר הייתי בטוח שלא אראה אותו (ראיתי). מצד שני, זה הביא גול ראשון וניצחון ראשון, אז היה שווה.

זה גם איפשר לי לכתוב לעצמי תוך כדי משחק הערות בשביל הפוסט שאחרי. בהתחלה כתבתי על ההרכב הטוב בעיני של רוני לוי, עם גוזלן (סוף סוף) ועם יוסי שעדיין יכול לתת הרבה יותר מהרבה שחקנים שלנו, ורוטציה שלו עם ריאן ועזרא – כשמי שהכי טוב באימונים משחק – נראית לי לגמרי הגיונית וטובה.

ותוך כדי משחק כתבתי על הטקטיקה החכמה והמבחילה של רעננה (כלומר של סילבס המצוין), שניסתה לנצל את הלחץ שלנו כדי לסחוט הרחקה של עטר או כל מי שיתפתה לפרובוקציות, ועל המזל שלנו שמנשה משיח היה אינטליגנטי יותר מזה (ומהפרשן העלוב ניר לוין) והבין את הרעיון ולא שיחק את המשחק שלהם. וכתבתי על הקהל המדהים שלנו שממשיך לבוא בהמוניו וממשיך לעודד, וככל שנהיה יותר גרוע ומלחיץ, ככה הוא רק בא יותר בהמוניו ומעודד יותר, וכמה זה יפה ומרגש ואולי בכל זאת הרווחנו משהו בכל המחזורים האלה בהם הפסדנו עשר שנים מהחיים.

וכתבתי על הספירה המטופשת של השדרים, 400 דקות בלי שער, 420 דקות בלי שער, 527 דקות… כאילו זה באמת משנה משהו למישהו, וכאילו למישהו יש איזושהי תפיסה של מה זה בדיוק אומר, מספר משחקים בלי שער עוד אפשר לתפוס אבל למי אכפת ממספר הדקות המזדיינות. (עדכון: למתן גילור)

ואז היה את הפנדל וכתבתי הערה על הבחירה הנכונה בעטר לבעוט אותו, כי לאורך כל המשחק היה נראה שהוא זה שהלחץ הכי פחות משפיע עליו, ואולי רק מישהו שעבר את מה שהוא עבר בחיים מפתח עור מספיק עבה כדי שלחץ מטורף כזה לא יחלחל פנימה.

…ואז היה הגול וכל הלחץ השתחרר אבל המתח של הניצחון רק גבר ועלה ועלה, וכתבתי לעצמי הערה על משחק הלחימה האדיר של כל השחקנים, מסטויקוביץ' הענק ועד שובל ואוברניאק, שידעו שאם הם לא שומרים על התוצאה, גם במחיר של לשבור יד או רגל (לעצמם, לא לשחקני רעננה, למרות שגם זה בא בחשבון באותם רגעים), הם יצטרכו לדחוף אחד אחד את המכוניות של האוהדים שחוזרים הביתה, אחד לכל אוטו, כדי להחזיר להם על הדחיפה המדהימה שלהם, וכי אף אוהד לא היה מצליח להזיז את עצמו משם אם זה היה נגמר בעוד תיקו או הפסד.

ואז הגיע הגול השני ואז השריקה, ואז כבר לא היה אכפת לי מכלום, לא מההרכב ולא מהמערכים, לא מהחילופים ולא מההחמצות, לא מהשופט ובטח לא מסילבס ומרעננה. לא אכפת לי מכלום חוץ מזה שהסיוט נגמר סוף סוף, הגול המחורבן הגיע סוף סוף הגיע והניצחון המיוחל סוף סוף קרה לנו. וסוף סוף נפטרנו מעונשה של הציפיה הבלתי נסבלת הזאת, וסוף סוף נפטרנו מעונשו של הלחץ הזה, שהפך את מה שהיה היום בנתניה להכל חוץ מכדורגל, ולכן כל ההערות שקשורות לכדורגל שכתבתי לגביו לא באמת חשובות –

ואיזה כיף שמעכשיו רק הדברים שקשורים לכדורגל חשובים, לא מדברים יותר על פסיכולוגיה ועל משקולות על הכתפיים ועל הרגליים ועל קופים על הגב, ולא סופרים יותר משחקים בלי ניצחון ודקות בלי שער. ואיזה כיף שמעכשיו, סוף סוף, חוזרים לדבר רק על הרכבים ועל מערכים, ועל חילופים ועל החמצות, ועל שופטים ועל יריבות.

אוף, איזה כיף.

*

ובין כל ההערות שכתבתי תוך כדי משחק, כתבתי גם שאם ננצח היום, זה ניצחון ששייך לקהל ורק לקהל. אז מחיאות כפיים לקבוצה שרשמה היום ניצחון ראשון, וסטנדינג אוביישן לאוהדים שלנו שרשמו היום ניצחון שישי רצוף בשישה מחזורים, ובלי קשר למיקום של הקבוצה בסוף העונה, הם לגמרי אליפות.