בדלת אמות/ מתי סין-קרונה

כבר מעל שלושים שנה מודבקת על דלת חדר ילדותי מדבקה מגורדת של איזה שחקן כדורגל.

ההורים עוזבים את הבית בו גדלתי. נסעתי לעזור קצת באריזות כדי שאבא ילטף לי את הראש ויגיד שאני ילד טוב. גם בגיל ארבעים יש לאדם הצורך ביד מלטפת של אבא.

ארזתי את הבית בלי הרבה רגשות חוץ מקצת עצבים על המסטקינטייפ שנדבק לעצמו כל פעם שניסיתי לסגור ארגז. לפני עשר שנים, כשעקרו את בית הכנסת של נצרים, מישהו אמר בטלוויזיה שעל פי היהדות, בית כנסת שמוציאים ממנו את ספר התורה, נשאר סתם לא יותר מארבעה קירות ערומים. אין קדושה בקירות הוא הסביר, כשברקע כאב המתישבים הממאנים להתפנות מבית הכנסת חורך את המסך.

ירושלים ברדיו הדלוק על רשת ב׳ מאותתת לי שהתאוריה הזו לא עומדת במבחן המציאות. אני מתעלם וממשיך לארוז את חדר ילדותי, הוא לא נמצא בירושלים, גם לא בנצרים. מכניס לקרטון את התנ"ך שקיבלתי מוועד ההורים של בית הספר כמתנת בר מצווה.

בדרך להפסקת סיגריה נתקל בתמונה המגורדת על דלת החדר. מדליק סיגריה, נשען על הקיר מול הדלת ובוהה בה. מי השחקן הזה שהגיע שאגרד אותו בברוטאליות כזו מהדלת? ולמה בכלל הדבקתי דווקא אותו? מנסה למצוא סימנים לתמונות אחרות שהודבקו על הדלת ואין. רק התמונה המגורדת הזו בפינת הדלת למעלה. בלי שום סיבה מרים ציפורן לסיים את מלאכת הגירוד שהתחלתי אי שם בשנות השמונים, הדבק חודר לי לציפורן. מפסיק.

חוזר לארוז והתעלומה על השחקן המגורד לא עוזבת. מי זה היה? איפה הוא היום? שחקן כדורגל עלום משנות השמונים, בטח מזמן פרש, אולי כבר מת. ״מי שלא יהיה״, חושב לעצמי ״מבטיח שלא שונא אותו יותר״. יש עוד הרבה ארגזים לארוז, יש הרבה מה לעשות, גם הרדיו על רשת ב׳ והדיווחים מהשטח לא יגרמו לי לשנוא עכשיו.

***
״הבן אדם צריך שתהיה לו דלת״ כתב עמוס קינן ליצירת המופת של אחרית הימים. דלתות בית ילדותי ינעלו בפניי בקרוב. זה לא נורא, יש לי מספיק דלתות אחרות. על מסך הטלוויזיה, בפייסבוק, בווטסאפ, עולה שנאה שטורקת דלתות רעועות של דו קיום. דלתות שנדמה שלא יפתחו עוד לעולם.

מתי סין-קרונה