התפרקות והרכבה

"אני מאמין שמה שקורה על המגרש הוא קצה הקרחון, שמביא לידי ביטוי סופי את כל המנגנון שקיים מאחורי הקלעים".

ככה, בפחות או יותר תווים, כתבתי אתמול בבוקר בטוויטר, במסגרת דיון על פרשת שחקני הנבחרת והקזינו. טל בן יהודה וצייצנים אחרים טענו שזה לא נורא שהשחקנים הלכו לקזינו, ובכלל, שהאיסור להמר מטופש ושהקמפיין כבר נגמר ושאין קשר בין העניין הזה לבין יכולותיה של הנבחרת על המגרש. אני התעקשתי לקשור בין הפרשה לבין הכישלון בקמפיין: כתבתי שאולי אין מקום לאסור על השחקנים ללכת לקזינו, בטח אחרי שהקמפיין נגמר – אבל שזה בכלל לא האישיו. אם השחקנים חתמו על קוד אתי עליהם לקיים אותו, אחרת אין שום טעם לחתימה.

יותר מכך, טענתי, ההפרה של הקוד מבטאת חוסר מקצוענות שמאפיינת את הכדורגל הישראלי, בדיוק כמו הוויתור בדיעבד לשחקנים על ההפרה. לא יכול להיות שרק לפני כמה ימים כולם טענו בלהט שהכל בכדורגל הישראלי רקוב מהיסוד ומלא קיצורי דרך ועיגולי פינות, וכל כך מעט זמן אחר כך אותם מבקרים בעצמם מעגלים את הפינות ומקצרים את הדרך, כי "מה כבר קרה" ו"יאללה שטויות, שייהנו החבר'ה". נאה דורשים, נאה מקיימים.

נאה דורש, נאה מקיים. נדמה לי שתחושה מטלטלת של המשפט הזה היא מה שהעיר אותי הבוקר בשעה מוקדמת הרבה יותר ממה שאני רגיל, אחרי שעות שינה ספורות. אני לא יכול לטעון שכישלונות חוזרים על המגרש הם ביטוי-קצה למנגנון רקוב מאחורי הקלעים, ובאותו זמן להמשיך להתעקש שלמרות הכשלון המתמשך במועדון שלי, הכל בסך הכל בסדר שם, ורק כמה דברים קטנים על המגרש צריכים להסתדר. זה שהאהבה לקבוצה מעוורת אותי מול מציאות זה מובן ואפילו יפה ורומנטי במידה מסוימת; אבל כשאני נהיה עיוור לטענות שלי עצמי, זה כבר מתחיל להדאיג.

*

שהרי מתחילת העונה עידו גבעון טוען שאין שום שיפור מהעונה שעברה, אנחנו נראים גרוע בדיוק כמו לפני שנה, ושום דבר מהותי לא באמת השתנה ולכן גם אין שום סיבה לאופטימיות. ואני חוזר ועונה לו, בכל מחזור מחדש, שמתרחש פה ניקוי אורוות וזה לוקח זמן וגובה מחיר, ושמטאטא חדש מטאטא טוב וכשחוטבים עצים עפים שבבים ועוד כל מיני פתגמים כאלה שאומרים בעצם – אין לי באמת דרך להסביר את מה שקורה מול עיניי אז אזרוק הרבה מילים יפות שיקשטו את המציאות האפרורית בצבעים ורודים יותר.

ואחרי כל מחזור אותם טיעונים: בשביל לעקור את הנורמות הפסולות שהשתרשו במועדון, אני מסביר לו (איך אתה לא רואה את זה?), רוני רק צריך ליישר את השחקנים הסוררים ולהשליט את השיטה שלו, ואם זה עולה לנו בכמה הפסדים אין מה לעשות, בסופו של דבר זה ישתלם. וההפסדים מצטברים והולכים, הולכים ונערמים, וזה לא משתלם, ואני צועק את המילים היפות יותר ויותר חזק, כי עם כל הפסד המציאות האפורה נהיית רועשת יותר וצריך להתאמץ יותר כדי להתגבר על שאונה, וככל שהצעקות מתגברות המילים מאבדות יותר ויותר ממשמעותן, עד שהקשר בינן למציאות כבר לא קיים בכלל.

*

ומתחילת העונה מתן גילור טוען שיוסי בניון זה לא זה, הוא לא מביא לקבוצה את מה שהוא היה אמור להביא, לא נותן את הערך המוסף שמצופה ממנו, וכל עוד הוא מועלה בהרכב משיקולים לא מקצועיים אנחנו משחקים כמעט בחיסרון של שחקן על המגרש, וצריך לעשות את המעשה ההכרחי ולהושיב אותו על הספסל, שלא לומר על הספה הנוחה בסלון ביתו הבוודאי-מפואר. ואני אומר שלא, מה פתאום, על מה אתה מדבר, נכון שלא רואים את זה אבל יוסי הוא מנהיג אמיתי, המנהיג היחיד שיש לנו, האיש של המאמן על המגרש, ואת התרומה שלו על המגרש אי אפשר לראות בסטטיסטיקה, ועוד כהנה וכהנה קלישאות של פרשנים שמטרתן לטשטש את מה שכולם חוץ ממני רואים בבירור, ולהשתיק את הקול הפנימי שלי שלוחש – יוסי, אני אוהב אותך, אנחנו צריכים אותך, אני צריך אותך, בבקשה, תחזור להיות יוסי שגדלתי עליו, תציל אותנו כבר.

*

ומתחילת העונה אח שלי טל אומר שהכל רקוב במועדון, ששחקנים מדליפים לעיתונות ולא באים על עונשם, ושעיתונאי חצר מסתובבים חופשי במגרש האימונים בלי שאיש יגיד להם, זה לא מקומכם, כאן מתאמנים, אנחנו צריכים שקט פה; ושבעלי תפקידים בקבוצה ומקורבים לנשיא למיניהם מחזיקים ביותר מדי כוח ומונעים מהמועדון את האפשרות להשתפר בעמדות החלשות שלו, כמו מחלקת הסקאוטינג למשל; ושבכלל, צריך מנהל מקצועי כמו במועדונים מתוקנים, וכל עוד הבעלים מתעקש להחזיק בכוח את התפקיד הזה ולא מרפה, שום דבר טוב לא יצמח פה;

וגרוע מכל – שהבעלים עצמו כבר נהיה קצת מיושן וקצת לא רלוונטי, ושאולי בכלל הוא צריך לפנות את מקומו ולהציע את המועדון למכירה, השם ירחם, ואני מתגייס כאביר נאמן וסמוראי מושבע עבור השוגון לו נשבעתי מאז האליפות הראשונה, ונלחם על כבודו ומקריב את גופי עבורו, מניח לחרבות מילות הביקורת להינעץ בגופי, רק שבו לא יגעו;

וההפסדים מצטברים והולכים, והנקודות נשארות בקופה, ומקום אחרון, ושערים אין, ורק הסברים ותירוצים יש, ופתגמים וקלישאות, ועיוורון גדול.

*

כי איך יוכל אדם שבנה לעצמו עולם כל כך ברור ומובן, שהוא עומד במרכזו, והכל מסתדר מסביבו בסימטריה פשוטה ויפה, ואת כל מה שקורה בו ניתן להסביר ולתרץ בטיעונים הגיוניים ובהירים שכולם מסתדרים ביחד כאילו נוצרו זה בשביל זה – איך יוכל אדם כזה לזנוח פתאום את כל מילותיו וטיעוניו ותירוציו ולהישיר מבט אל המציאות ולהכיר באמת הפשוטה, שהעולם שלו מתפרק, שההסברים כבר לא מצליחים לעצור את התמוטטותו, ששום תירוץ לא יכול עוד להחזיק אותו על כנו?

וגרוע מכל, איך יוכל אדם כזה לדבר בהקשר אחד על יושרה ועל מקצוענות ועל דרך ארוכה בלי קיצורי ועיגולי פינות, כאשר כל מה שהוא עושה בהקשר אחר הוא לעגל את מה שהוא בבירור מרובע ולרבע במילים את מה שהוא במציאות ללא כל ספק משולש?

והאם יכול איזשהו אדם גאה להודות ביושר שבעיוורונו העקשני הפסיק להיות המרכז של עולמו והפך להיות רק דמות צדדית ומגוחכת, שמתעקשת לחיות בסיפור ישן שאבד עליו הכלח, בעוד הגיבורים הראשיים של העולם עכשיו הם העידו גבעונים והמתן גילורים והאחים טלים, שכן הם מתאימים לעולם האמיתי, כשהוא מתעקש להיאחז באשליה ישנה ולא רלוונטית למציאות?

*

[ולא אזכיר, כי זה כבר באמת גדול עליי, שהשאלה נשאלת על הכדורגל אך ורק כי זהו תחום ושדה שבו עוד קל להרוס עולמות ולבנות חדשים; ולא על כל מה שמחוצה לו, על דקירות של חפים מפשע ועל הפצצות של חפים מפשע ועל לינצ'ים בחפים מפשע ועל דיכוי יומיומי של חפים מפשע, כי כל זה מדמם וקשה מדי, והעולם הזה הוא לא מטאפורי, אפילו לא קצת, אלא אמיתי לגמרי, וכל טעות בתפיסת המציאות בו עלולה להיות קטלנית; והיא לא נשאלת עליו כי היא עלולה להוביל אחרי כמה מהלכים לוגיים מתחייבים להודאה, שמשמעותה גזר דין ייאוש, בחוסר התוחלת של החיים כאן, שלא לומר של החיים בכלל, כי מה הטעם בחיים שהעובדות החותכות שלהם הן שאתה אכזר, ושכנך אכזר, ושכנראה גם בנך יהיה אכזר וגם בנו, ואין סוף לאכזריות ומילים לא יכולות לרחם ולהציל אף אחד ממוות אכזרי, שהוא מנת חלקך וחלקו וחלקי כולם, ותקווה לא נראית באופק.

ולא אסגיר את הקשר בין השאלות האלה והאלה, גם אם העולם הזה מתערבב בעולם הזה, כמו בפיד הטוויטר והפייסבוק בהם הם מופיעים זה אחרי זה וזה לצד זה, במצעד גרוטסקי בו תמונות של שחקנים מתפתלים בכאב תיאטרלי על הדשא מתחלפות בתמונות של אנשים מדממים ומתים וילדים גוססים על כבישים ועוברי אורח שנקלעו במקרה אכזרי למלחמה לא-להם שמתפתלים על רצפות תחנות אוטובוס בכאב אמיתי לגמרי; וכבר הרגש בעצמו מתקשה להבדיל, ולפעמים הוא כואב יותר על ההפסד במשחק מאשר על הפסד של חיים, וכמו שעמית פרלה כתב בווטאספ באירוניה, נהיינו קבוצה כל כך נוראית, שהמציאות המדממת פה היא האסקפיזם שלנו, וזה הגזמה סרקסטית אבל יש בה גרעין של אמת, ואני מודה שההפסד אתמול צרב לי בלב הרבה יותר מכל דבר אחר נוראי שקורה בימים האלה, וככה זה, כמה שזה לא יפה לומר, זו האמת, ואמרנו שאומרים את האמת עכשיו.

ואולי זה בסדר, כי בין עולם אמיתי שמתפרק לעולם שמתפרק על הדשא, עדיף להתפרק על הדשא, כי שם אפשר לבנות מחדש בעזרת כמה החלטות אמיצות והרבה כסף, ושם לא נדרשת הקרבה גדולה מלבד קצת כנות ונכונות להיות טמבל וליצן בשביל להודות בטעות, בעוד שבעולם האמיתי כנראה יידרשו עוד הרבה גופות והרבה מאוד חיים אבודים עד שהמנהיגים יסכימו להיות כנים מספיק כדי להודות בפני נתיניהם בקוצר ידם, כדי להישיר מבט אל העולם ולהגיד, די, פירקנו והתפרקנו מספיק, בואו נבנה מחדש].

*

וכמו תמיד, התשובות לכל השאלות גם הן לא חד משמעיות, הן נמצאות איפשהו באמצע, כי מה שכן טוב בחיים (אתה נזכר פתאום), זה שהרבה דברים מתרחשים מתחת לפני השטח, ואנחנו עדים רק לקצה הקרחון שמזדקר מעל המים, ולפעמים דווקא כשהכל על פני השטח כל כך רע, רותח בבת אחת כל הטוב שהתבשל מתחת בלי שראינו, ומתפרץ החוצה כמו חלב שגולש מהסיר; ויום אחד אתה קם בבוקר ופתאום פורץ שלום, שבכלל לא ציפית לו ולא ראית אותו בא, וכבר עוד מעט יש שידור ישיר של טקס החתימה, ואתה מתמלא פתאום תקווה והעולם נראה לך ורוד יותר משהעזת לדמיין ואפילו יותר מהמילים הכי ורודות שלך;

וביום שבת אחד אתה בא לעוד משחק ופתאום בבת-אחת המגן מגן, והקשר מקשר, והחלוץ מחלץ והשוער משער והכדור מתכדרר לו לתוך הרשת הנכונה פעם אחת, ועוד פעם ועוד פעם, ופתאום הקבוצה קבוצה, כאילו כל מה שהיה עד עכשיו היה רק הקדמה, ההתפרקות היתה רק הכנה להרכבה מחדש, ופתאום הכל בא על מקומו בשלום, ועולם חדש קם ברגע על חורבות זה שהתפרק לך רק לפני דקה –

ואתה מבין, שוב ותמיד זה כמו בפעם הראשונה, כמה מעט אתה בעצם יודע, כמה המציאות לא תלויה בך, וכמה הגיבורים בסרט הזה יכולים להשתנות בכל דקה, כי למעשה הסרט הוא זה שקובע מי הם, ולא אתה, אין לך שום שליטה, מלבד מילים שנועדו רק לבנות לך איזושהי אשליה רגעית של הבנה, אשליה של אחיזה במציאות, בעוד שהמציאות בעצם היא שאוחזת בנו כל הזמן, מטלטלת אותנו מכאן לשם ומשם לפה, ולא אנחנו בה, וזה לא אומר שאין לנו השפעה, להיפך, לכולנו יחד יש השפעה ענקית עליה, ולכל אחד יש השפעה קטנה אבל לפעמים מאוד חשובה, למשל בדמות הנחמה והעזרה שאנחנו יכולים להעניק זה לזה; אבל צריך גם לזכור את מוגבלותנו, ולזכור שאנחנו אוחזים רק בפיסות של המציאות פה ושם, וביניהן יש סדקים גדולים כמו החורים בהגנה של מכבי חיפה או כמו בהסכמי שלום, וכמו שהסדקים האלה יכולים להתמלא בפחד ובאימה ובשנאה, הם יכולים גם להתמלא בתקווה, ואחת השאלות הגדולות, אם לא הגדולה מכולן, היא לא רק מתי תהיה מוכן לוותר על פיסות המציאות שבנית לך ולהחליף אותן באחרות, אלא במה אתה מניח לסדקים ביניהן להתמלא, בפחד או בתקווה, האם אתה אופטימי או פסימי, ולשאלה הזאת יש קשר הדוק לשאלה שלעיתים קרובות מנסחים אותה בשתי מילים בלבד, מי אני.

***

ובזמנים כמו הזמן הזה, אתה מרשה לעולם הכדורגל להיות אמיתי יותר מהעולם האמיתי, ומשמח יותר בנצחונות וכואב יותר בהפסדים משהעולם האמיתי משמח וכואב, כי יש גבול למה שאתה יכול להכיל – עד שמישהו קרוב לך נמצא בסכנה, ואז העולם האמיתי חוזר ונהיה מוחשי הרבה יותר, והכדורגל הופך להיות משני ולא חשוב.

אז אח שלי טל, כן, זה שהוזכר קודם, התגייס השבוע לצבא. ואם הייתי אדם מאמין הייתי מאחל לו שישמור עליו האל, אבל משום שאני לא מאמין שלאלוהים כזה כמו שאוהבים לדבר עליו, כלומר אלוהים שאכפת לו, יכול להיות איזשהו קשר לאכזריות העיוורת שמשתוללת פה – אני מאחל לאח שלי טל שיידע לשמור טוב טוב על עצמו.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s