מכבי פתח תקווה – אנחנו: מלחמות

במחצית המשחק עברתי ליציע שליד השער של פ"ת, כדי "לראות את הגולים מקרוב" (צדקתי!), מה שהביא אותי לחוות מאוד מקרוב את אחד הדברים העצובים ביותר שחוויתי אי פעם במשחק של מכבי חיפה: המכות בין אנשי ה"חולצות השחורות", מתנגדי בניון, לאוהדים האחרים. זה דבר שלא הכרתי, בסדר גודל כזה, בקבוצה שלי. זאת לא הקבוצה שלי.

בניון לא יוצא נקי פה. הקהל קרא לו בסוף המשחק והוא בא, אבל במקום להסתפק במחיאות כפיים ומחוות תודה, הוא לא התאפק והתחיל לנצח על מקהלת האוהדים, כשהוא מעודד בתנועות ידיים את התומכים בו להמשיך ו"משתיק" את "החולצות השחורות". נדמה לי שהוא אפילו סימן למוחים נגדו "בואו", יעני "נראה אתכם מולי" – עד שהורחק משם על ידי מאבטח. זה לא רק היה לא במקום וילדותי, אלא גם שילהב את האלימים שבשני מחנות האוהדים, ולדעתי תרם לא מעט להתנגשויות בין המחנות מיד לאחר מכן.

אז אם מאוהדים, שפועלים כמו עדר ולא נדרשים לקחת אחריות על מעשיהם, אי אפשר לצפות ליותר מדי – מהקפטן ומשחקן מנוסה כמו יוסי הייתי מצפה לאחד ולקרב בין האוהדים, ולכל הפחות לא לתרום לפילוג ביניהם. אני מוכרח להודות שהתאכזבתי ממנו קשות באותו רגע.

במשך שנים חששתי שסוגיית יניב-קטן-כן-או-לא תהפוך אותנו למכבי נמני תל אביב 2. עברנו את זה בשלום. מי חשב שזה עלול להגיע דווקא עכשיו, בהקשר של השחקן המצליח ביותר באירופה בכל הזמנים. אז יוסי – קצת יותר אירופה, קצת פחות מזרח תיכון בבקשה. אנחנו ממש לא צריכים את החרא הזה בחיפה.

*

ולגבי המשחק: אם נתעלם לרגע ממה שקרה במהלכו, זאת לא תוצאה נוראית. אמנם אחרי ההתחברות לכאורה מול עכו ציפיתי (ליתר דיוק קיוויתי) להמשך היכולת, אבל 1:1 בפ"ת נגד קבוצה מאומנת שפתחה את העונה יפה זאת תוצאה סבירה על הנייר. בפועל, זה היה משחק מוזר מאוד: אנחנו היינו גרועים, מדכאים ממש, אבל אז השופט בא לעזרתנו וכמו במשחק נגד באר שבע והעביר את המשחק משדה הספורט לעולם המושגים מתחום המלחמה. בזה, מסתבר, אנחנו הכי טובים בארץ.

ממש כמו בטוטו טרנר, ההרחקות (שלפחות אחת מהן נראתה די תמוהה) איחדו את השחקנים וגרמו להם לשחק אחד בשביל השני, במתכונת "כל העולם נגדנו". וזה מזל גדול לקבוצה, כי זה הסיט את תשומת הלב ממחצית ראשונה זוועתית ב-11 שחקנים, שנראו כמו 9. במחצית השניה, ה-9 כבר נראו כמו 15. ואולי זה הפתרון שמחכה לו רוני לוי: להתחיל את המשחק במינוס שחקן, אולי שניים (ויש לי אפילו שניים להציע, ככה בשלף).

כי נדמה שלוי משווע לפתרונות יצירתיים. הוא כבר ניסה כמעט הכל השנה, המון שחקנים, במערכים שונים, עם שפיץ שונה לגמרי ובניון בחוץ ובניון בפנים ועזרא בפנים ועזרא בחוץ וריאן בהרכב וריאן בכלל לא בסגל ותורג'מן ושכטר חלוצים פותחים ותורג'מן ושכטר אפילו לא נכנסים מחליפים. שום דבר לא הולך, ובמשחק היום לוי כבר נראה אבוד וחסר רעיונות לחלוטין. הוא כמעט לא קם מהכסא, והיה נדמה שהוא שוקע לתוכו יותר ויותר עם כל צרה שניחתה על הקבוצה.

מזל שהיה את הקהל.

*

בדרך כלל נהוג לדבר על הקהל בסוף, לזרוק לו איזה ציון לשבח סמלי על העידוד. אבל זה כבר הרבה יותר מזה. הקהל שלנו עובר משהו יוצא דופן, הוא מתבגר והופך למנוע העיקרי של הקבוצה. עזבו את זה שבמצבה הקשה של הקבוצה הגיעו לפ"ת אלפי אוהדים ירוקים שמילאו שבעה יציעים. היה בעיקר מדהים לראות ולהרגיש איך ככל שהמצב הופך יותר קשה (שער לפ"ת; הרחקה ראשונה; הרחקה שניה), הקהל רק מעודד ודוחף את השחקנים יותר. כאשר יענוהו, כן ירבה וכן יקפוץ. אני לא יודע איך בדיוק הגיע הפנדל שלנו; לי היה נדמה שהאנרגיות המטורפות של הקהל פשוט הפיחו חיים במשרוקית של בר נתן, ולא נותרה לה ברירה אלא לשרוק כל עוד נפשה בה.

גם אם יוסי לא היה רוצה לבוא אל היציעים בסוף, זה לא היה עוזר לו. השחקנים ידעו הפעם טוב מאוד למי הם צריכים להודות. הם ידעו שבלי הקהל היום הם היו גומרים את זה עם תבוסה.

*

על השחקנים: הבשורה הגדולה מהמשחק הזה, מבחינתי, הוא פלט. חברים, מדובר בשחקן. זה לא רק הגובה, זה המשחק עם הגב לשער ולא פחות מזה המשחק עם הפנים לשער. הוא יודע לעבור שחקנים, הוא יודע לשחרר מסירות. בסוף עוד היה יוצא שהחתמת ברירת-המחדל הזאת היתה ההחתמה הכי טובה שלנו –

אלמלא התואר הזה היה כבר שמור לאוברניאק. הוא פשוט נהדר. דינמי (לפעמים הוא היחיד בקבוצה שעושה תנועה. מעניין מתי הוא ישים לב לזה וזה יעבור לו), יש לו ראיית משחק נהדרת, מסירות נפלאות והרבה חכמת משחק. חוץ מזה, הוא עושה יופי של הגנה.

בכלל, נראה שבגזרת ההתקפה אנחנו כבר די מסודרים מבחינת כוח אדם, עם הטריו פלט-עטר-אוברניאק, ועכשיו רק חסרה שיטת משחק שתפעיל אותם כמו שצריך. המצב מאחוריהם הרבה יותר בעייתי. קריאף הוא לוחם, אבל מסתמן שלא הרבה מעבר לכך. אין לו את הערך המוסף שהופך לוחם טוב לשחקן גדול (תחשבו עידן טל למשל, ואפילו בירם כיאל, שלא הפסיקו לאיים על השער). ההרחקה שלו היום הראתה שהוא גם לא הפקק הכי מחודד בנעל.

בניון נוראי. קשה לי להודות בזה, אבל כמה שהוא היה גדול בשיאו, ככה עצוב לראות אותו עכשיו. הוא אמנם בא לקבל את הכדור ולהתחיל התקפות ואפילו היו כמה דקות שהוא ייצר שיתוף פעולה יפה עם אוברניאק ופלט, אבל זה פשוט לא זה. איפה המשחק היצירתי? איפה הטעיות הגוף המפורסמות? איפה הפס המפתיע ששם חלוץ מול שוער? לחשוב שיש לנו על הספסל את ריאן שלא מקבל דקות בכלל ואפילו את ג'אבר שיכול לעשות כל כך הרבה יותר (אם פעם אחת יציבו אותו מקדימה ולא בתור העוגן ההגנתי היחיד בקישור). וכמה חבל על יוסי, שהיה יכול להיות נהדר כמי שעולה מהספסל ומכניס רוח חדשה ומנהיגות כשהקבוצה אבודה ומבולבלת. אני מקווה בשבילנו, אבל גם בשבילו, שרוני ישכיל לשכנע אותו כמה מתכונת כזאת יכולה לתרום לו, אולי אפילו לסדר לו עונת פרישה ראויה.

הבעיה הגדולה מהבחינה הזאת היא שרוני לוי עדיין מחפש את המנהיג שלו על המגרש, ונראה שבניון הוא כרגע הכי טוב שיש לו. מה שמביא אותנו לדבר על דרינצ'יץ', שהיה אמור להנהיג את הקבוצה על המגרש אבל שרד בתפקיד המנהיג פחות זמן אפילו מנד סטארק הי"ד. לא ברור איך צוות האימון ממשיך לתת לו קרדיט, מלבד ההשערה הלא-בלתי-סבירה שהרצון הנואש להצדיק את החוזה היקר שלו מסמא את עיניהם. בצד אחד של המגרש הוא לא זוכה בכדורים והגליצ'ים שלו בעיקר אוספים דשא, בצד השני הוא לא מצליח לנהל את המשחק, מאבד כדור מכל שניים ובאופן כללי חסר ביטחון לחלוטין. בדיוק ההיפך ממה שהיית מצפה מקשר סרבי מנוסה. כבר נאמר פה לגבי עזרא שלתת ביטחון לשחקן זה נהדר, אבל לפעמים דווקא מגעו הקר של הספסל – ולאו דווקא חולצת ההרכב – הוא מה שמוציא שחקנים מתקופות רעות. במקרה של עזרא זה עזר, וכשהוא מקבל את ההזדמנות הוא נראה רעב לדשא. אולי גם מה שחסר לדרינצ'יץ' זה קצת רעב.

*

הבעיה הכי גדולה עם ההרחקה היא שמקומם של דרינצ'יץ' ובניון בהרכב מול בית"ר הופך למובטח. מלבד העניין הזה, זה דווקא לא רע שרוני לוי יצטרך לחשוב על רעיונות חדשים במקום הפטריוט מירושלים. ההרחקה של ואליינטה, לעומת זאת, היא בעיה הרבה יותר גדולה. מארק הוא בעיני השחקן הכי טוב שלנו העונה, ביי פאר. מעניין יהיה לראות אם חבשי (שנראה לא רע היום) יקבל את הצ'אנס, או שדגני יוסט חזרה למרכז ואז לפחות נראה סוף סוף את יוסיפוביץ' מקבל את הצ'אנס שלו. זה כאילו הקוסמוס אומר לנו העונה בכל דרך אפשרית – די, נמאס ממשומר. אם אתם לא תדאגו למצוא לו יורש, אני אצטרך לדאוג לזה.

(ואפרופו דגני, שכבר השלמתי עם הטעות שלו למשחק בתור בלם – נראה שכשהוא מוצב באגף הסטטיסטיקה הזאת מוכפלת פי חמש. לא לגמרי ברור לי מה הסיפור שלו. שחקן עם הרבה שכל, שמשתמש בו למרבה הצער מעט מאוד).

לדקל אין לי כמובן טענות. הוא שב ומוכיח שכמה שלא ייבשו אותו, הוא תמיד ייתן את הכל כשהוא ייקרא לדגל. אולי הוא לא הבלם הכי טוב למשחקי צמרת, אבל היום זאת מלחמה, וכשמדובר במלחמה, דקל הוא הרמטכ"ל. ועם סטויקו הענק שם לידו, יש לנו צבא עם רמטכ"ל וגם עם גנרל. איך אפשר להפסיד במלחמה עם שניים כאלה?

ואחרון חביב, סאן מנחם, שאני מחבב יותר ויותר. יש לו טכניקה ומהירות ועם הזמן הוא מעז יותר ויותר להשתמש בהן. מעבר לזה, לבחור יש גם מוח, והיום הוא הפגין את זה כשהבין – היחיד בקבוצה – שבתשעה שחקנים אין ברירה אלא לפרוץ לבד ולעבור שחקנים כדי להגיע לשוויון מספרי עם היריבה בהתקפה. זה אמנם עלה לנו גם באיבודים, אבל מי שלא מעז לא מנצח.

*

ובאמת לא ניצחנו. אבל בהתחשב בנסיבות, יכולתי לצאת מהאצטדיון בפ"ת די מרוצה מהאופי שהוכחנו, שוב, כשאנחנו עם הגב לקיר.

יכולתי לצאת מרוצה, אבל יצאתי ממש מבואס מהאצטדיון, בגלל מה שראיתי אחרי המשחק מהאוהדים ומהקפטן שלנו. חייבים לפתור את העניין הזה, לפני שאנחנו מידרדרים למלחמת אחים. באלה, כידוע, אין מנצחים.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על מכבי פתח תקווה – אנחנו: מלחמות

  1. טל הבלגי הגיב:

    אין מה להיות מרוצים ממשהו במשחק הזה. לא מהלחימה, לא מהנקודה, לא מפלט ולא מאוברניאק.
    לא מסכים איתך.

    אפשר להיות מרוצים מהקהל, אם לא מתייחסים אליו כחלק מקצועי מהקבוצה.

    Liked by 1 person

    • טל הבלגי הגיב:

      יש "לא" מיותר בשורה האחרונה…

      אהבתי

      • הופמן הגיב:

        ב"לא מסכים איתך"? אז אתה כן מסכים איתי? מעולה ;)

        לא חייב כמובן. אני חושב שלחזור מפיגור לתיקו בתשעה שחקנים זה בכל זאת משהו שאפשר לשמוח עליו. אבל אני בהחלט מבין את מי שלא יכול כבר ליהנות מהמלחמות ורוצה לראות כדורגל.

        אהבתי

        • טל הבלגי הגיב:

          פשוט לא ראיתי את הלחימה הזאת. נגד ב"ש ב9 שחקנים ראיתי. אתמול היו הרבה שטויות מצד פ"ת ובגדול פנדל שטותי.
          ובטח שלא ראיתי משהו מפלט. הוא הצחיק אותי הרבה פעמים – הכדור פוגע בו כמו בקיר ולא מקבל תנופה. לא שאני לא בעדו.
          לדעתי גם זה המשחק הכי חלש של אוברניאק עד היום. אני לא יודע מאיפה אתה שואב את המילים החיוביות :)

          אבל תמשיך ככה. מי שמאמין לא מפחד.

          אהבתי

          • הופמן הגיב:

            שמע, קודם כל מכבי פ"ת שיחקה זוועה. זה לא כתוב בפוסט וצריך להיאמר. ככל שהיינו מעטים יותר, כך הם היו גרועים יותר. זה בטח לא הזיק לנו. ועדיין, לא משנה איך היריבה משחקת – לכסות עם 8 שחקני שדה שטח שבד"כ יש בו עשרה, דורש הרבה יותר מאמץ מכולם. מה שראינו מהיציע (ואולי לא רואים בשידור, שמתמקד בד"כ באזור הכדור בלבד) היה שחקנים שרצים פי שתיים ממה שרצו במחצית הראשונה, שמתזזים משחקן יריב אחד לאחר, שמצליחים לחטוף כדורים, שמנסים לצאת למתפרצות (בד"כ שניים שלושה מול ארבעה חמישה ויותר, כי מכבי פ"ת דאגה לא לתקוף עם הרבה שחקנים) – ושמצליחים להגיע למצב בו הם מקבלים פנדל. כי גם אם הפנדל שטותי, והוא היה שטותי, בשביל להשיג אותו היינו צריכים להשיג את הבעיטה החופשית ובשביל זה צריך קודם כל להתקיף. זה שבכלל הצלחנו לעשות את זה (והיתה לפחות עוד בעיטה חופשית אחת או שתיים למיטב זכרוני, וגם כמה קרנות) כבר מראה על מאמץ עצום של כל השחקנים.
            לגבי פלט, זה שוב פונקציה של ציפיות. לא ציפיתי ממנו להרבה מעבר למשחק ראש טוב ואולי גם משחק טוב עם הגב לשער, והיו כמה פעמים בהן הוא הצליח לשמור על הכדור, לעבור שחקנים וגם למסור היטב. זה הפתיע אותי (בכלל, היתה תחושה שסוף סוף יש לנו חלוץ אמיתי שיכול לשמש כשחקן ציר, ולא עוד קשר התקפי שמתחפש לחלוץ). ואוברניאק באמת נתן את המשחק הכי חלש שלו עד עכשיו, אבל גם בו (ושוב, בהתחשב בחיסרון המספרי המשמעותי) ראו בכל מהלך – עד שהוא התעייף – כמה הוא חושב נכון ומחפש את המהלך היצירתי.
            השאלה מתי כל זה יעבוד סוף סוף ביחד, וב-11 שחקנים, ונגד קבוצות חזקות, ולאורך זמן. מקווה שזה יקרה עוד העונה ):

            אהבתי

  2. יניב הגיב:

    במבט מרחוק, פוסטים שכאלה מייאשים אותי קצת.
    מוציא את העובדה שאתה כותב מעולה ואני מסכים עם רוב מה שכתבת, ומתבאס מזה שאני נאלץ להישאר עם קבוצה שהיא בני סכנין של אייל לחמן.
    זה לא במקרה. זו האידאולוגיה של רוני (עוד בהיותו שחקן) – שום דבר מרגש, נעים לעין, מעורר חשיבה יצירתית, אלא מלחמה קשוחה ואפורה עם קצת צהוב ואדום. לפעמים יוצא שהיא גם יעילה.
    יש לי מספיק מזה במציאות הישראלית. במגרש אני רוצה להתרגש.

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      בגדול אני מסכים איתך. בקטן אני קודם כל רוצה להחזיר לקבוצה את הווינריות שהיתה לה פעם. את כוח ההרתעה שלנו. אחרי שזה יגיע, יהיה אפשר לדבר על הנאה.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s