הפועל תל אביב – אנחנו: סיבה למסיבה

בפעם האחרונה שהיו בחיפה "תאומי מגדל", שלמה ניצן היה האסי כהן של המדינה, "סיבה למסיבה" השיגה רייטינג של הישרדות והאח הגדול ביחד, ושטיינהאואר ופליישר שלטו בצבע ושחררו את קורן אמישה וארי רוזנברג לצלוף שלשות. פאסט פורוורד 20-30 שנה קדימה, קצת למעלה לחורב, משם למטה דרך פרויד לכביש החוף וזום-אין לאצטדיון בנתניה: תאומי המגדל החיפאיים החדשים, דקל קינן וגליינור פלט, שולטים ברחבה כמו ג'ון טרבולטה מ"שיגעון המוזיקה" שפוגש את ג'ון טרבולטה מ"ספרות זולה". הפתרון לבעיית החלוצים של מכבי חיפה נמצא במקום היחיד שלא חיפשנו: למעלה. אחד מטיל צל עץ תמר, אחד הולנדי מעופף.

*

הבשורה הטובה באמת מהמשחק הזה מבחינתי היא שאנחנו לא קבוצה של שחקן אחד. ברצלונה הצליחה השבוע לנצח בקלאסיקו בלי מסי, ואנחנו, במשחק הרבה יותר חשוב (שגם הוא פעם היה סוג של קלאסיקו), ניצחנו כשאלירן עטר פרקטיקלי לא על המגרש. סימנים ראשונים לקבוצה בחיפה.

והנה עוד בשורות טובות: ריאן קיבל הזדמנות ונתן משחק לא רע ומלא ביטחון, למרות שגם הפעם נאלץ לשחק לא במקום הטבעי שלו (אפשר לקוות שזה סותם בינתיים את הגולל על שאלת בניון?). דגני נתן סוף סוף משחק טוב, ואפילו שכטר הראה ניצוצות של שחקן שאולי יום אחד עוד יהיה כוכב.

*

אבל מבחינתי זה היה ניצחון של השחקנים הזרים. אף אחד לא היה ענק – חוץ מולדימיר שהוא תמיד ענק – אבל כל אחד עשה סוף סוף את מה שבשבילו הביאו אותו לחיפה:

סטויקוביץ' בשביל הניסיון והמיקום האדיר שלו, שזה 99% ממה ששוער צריך (עוד 5% זה אינסטינקטים, עוד 5% זה ראש דפוק. ולסטויקו יש את כל החבילה).

ואליינטה בשביל חוכמת המשחק והאלגנטיות. משחק יחסית בינוני שלו, וגם בו הוא טוב יותר מרוב הבלמים בליגה, אם לא הטוב בהם.

אוברניאק בשביל הטאץ' ברגל שמאל. וההגבהה מלאת הטאץ' לדקל בשער הראשון, שפתחה את הסכר לאחרים, עשויה להתברר כאחד הנגיעות המשמעותיות שלנו העונה.

דרינצ'יץ' בשביל הארגון מאחורה והנעת הכדור. ואם במחצית הראשונה זה עוד היה ככה-מינוס, במחצית השניה זה כבר נראה הרבה יותר קרוב לקשר זר. אולי המשחק הכי טוב שלו עד עכשיו מכבי. בסדר, אני שומע את האובג'קשן שלכם ומקבל – אולי "טוב" זה מוגזם. אבל משחק שקט ויציב, עם ניצוצות של ביטחון של בעל בית (חוץ מעבירה מכוערת אחת והתעייפות לקראת הסוף, אולי כדי להזכיר לנו שזה עדיין לא זה).

ופלט בשביל הגולים – אז הוא הוסיף גם בישול. הוא היה פשוט מעל כולם. בכל המשמעויות האפשריות.

*

יצא שהייתי כמעט בכל המשחקים העונה, ולראשונה יצא לי לראות בטלוויזיה את "המשחק המרכזי", וצריך לומר איזו מילה טובה. איזה הבדל עצום בין דני נוימן (זוכרים?) בעמדת הפרשן לבין מוטי איווניר, הקולח, המעניין, אפילו – ירחם השם! – המשעשע. עמיחי שפיגלר הוא עוד לא יורם ארבל, אבל הוא בהחלט בדרך. ידען, עם עין חדה וטובה ובעיקר, כמו כל שדר טוב, יודע להרים להנחתות לפרשן שלצידו ולפנות לו את המקום.

*

מחר יש לי יום הולדת. וקיבלתי 0:3 ירוק! מה אפשר עוד לבקש?

האמת שאפשר לבקש עוד המון. אבל במצבנו גם ניצחון חוץ נגד יריבה לתחתית יכול להיות סיבה למסיבה. יותר משרציתי שיתנו לי מתנה, חששתי שאצטרך להעביר את היום הזה עם אותה באסה תת-עורית מוכרת של אחרי הפסדים, שבגילי כבר מתביישת להראות את עצמה על הפנים כעצב אמיתי כמו שנהגה פעם, אבל גם היום, ממש כמו לפני 20 שנה, מעיבה לי על הנשמה עד המשחק הבא. אז תודה חבר'ה. מחיאות כפיים לכולללללם, היישר מהסלון שלי.

ובכל זאת אבקש רק דבר אחד: המשכיות.

*

ואושר ובריאות וכסף וכל זה.