אנחנו – הפועל באר שבע: אתם זוכרים את השירים

יצא שהשבוע שמעתי במקרה את השיר "היה זה בערב סגריר" לזוהר ארגוב, וזה זרק אותי 20 שנה אחורה ליציעי קריית אליעזר. בתקופה ההיא העידוד היה פרימיטיבי ואוצר המילים היה מוגבל. השירים המקוריים הסתכמו ב"בן זונה יוצא ובן זונה נכנס", דרך "השופט בן זונה", "הוא מת" על שחקן פצוע, וזהו בערך. כשרצינו לשיר ממש היינו שרים את השירים עצמם ולא מילים מקוריות על לחנים ידועים. איכשהו השחקנים של אז הצליחו להבין שכשאנחנו שרים להם "רקדי, ידך הניפי", זו הבעת שמחה ולא הוראות ביצוע מדויקות (כמו למשל "אוווו, נטע בוא לפה") ולא יצאו במחול בידיים מונפות.

בכל אופן, אולי כך זה היה ואולי זה רק הזיכרון שלי, אבל נזכרתי שהיינו שרים: "היה זה בערב, ערב סגריר, ירד אז הגשם ברחובות העיר, השחר הפציע ירדו הטללים, רוקדים זה עם זו, נהנים מהחיים. אההה, או לה לה לה לה לה לה לאההה… /3X".

אתם רואים את הבעיה? "היה זה בערב, ערב סגריר – השחר הפציע"? איך זה הגיוני? בדקתי את המילים, ואכן – מדובר משורות משני בתים שונים לגמרי, שהאוהדים ערכו מחדש וחיברו ביחד. אבל למה? מה הרציונל? ואיך הם הצליחו להתמודד עם הדיסוננס המטריד הזה?

ובכן, במשך כמה ימים העסיקה אותי השאלה הזאת, אבל היום היא באה על פתרונה. כי גם באבי רן היה זה ערב – ובהחלט ערב סגריר – ובכל זאת השחר הפציע עלינו, בסביבות הדקה העשירית, עת התקפה משולבת של אוברניאק, עטאא ופלט, בה הם רקדו זה עם זה ונהנו מהחיים, הסתיימה בכך שאנחנו רקדנו איתם.

ואז נכנסה בנו רוח רוני לוי. וכולנו הפסקנו לרקוד והתחלנו לפחד.

*

תראו. אני לא יכול להאשים את רוני לוי בהכל. למשל, אני לא יכול להאשים אותו בזה שאלירן עטר עצלן וחסר אחריות, ובגללו חטפנו את שער השוויון. אני כן יכול להאשים את רוני לוי שהוא מעלה את עטר בהרכב – עם ריאן במקומו אני חותם שזה לא היה קורה – אבל זו אשמה פחותה. נגיד, אשמה מדרגה שניה. כי אתה יכול להביא את הסוס אל השוקת, לעשות לו סדרת חינוך ולוודא שהוא מבין שאתה רוצה שישתה; אתה עדיין לא יכול לגרום לו לשתות. נכון, גם כאן – אתה זה שהבאת את הסוס הזה ולא סוס אחר, אז האחריות עדיין שלך; אבל בשקלול כל המרכיבים, למשל שהסוס מהיר וטכני ויצירתי וכובש את רוב השערים שלך, ההחלטה הזו לגיטימית ומובנת.

אני כן, עם זאת, יכול להאשים את רוני לוי שהקבוצה שיצר בדמותו היא פחדנית, מסתגרת ומסתפקת במועט (שזו הדרך היפה לומר – אם כבר שירים מהיציע – "איך חגגתם בתיקו"). ממש כמו במשחק נגד סכנין, לוי הכין את הקבוצה מצוין, חזר על אותם דברים שעבדו בפעם שעברה והציב את אותם שחקנים באותם מקומות, וזה אכן עבד יופי. אז למה להרוס את מה שעובד? אם כבר פתחתם התקפי ויפה, למה לסגת אחרי הגול ולהפוך פתאום לקבוצת הגנה? הרי באר שבע שווה שער במשחק. לא עדיף לנסות לתת לה את השני לפני שהיא תשיג אותו?

אז זהו, שנדמה שרוני לוי לא חושב כך. נדמה שהוא מסתפק בתיקו, או יותר מדויק – מת מפחד להפסיד, וכמוהו כל הקבוצה. רוח המפקד שורה בשחקנים, והרוח הזאת היא רוח הרפאים של הפסדי תחילת העונה. גם כשאנחנו כבר מצליחים להתחבר ולהיראות כמו קבוצת צמרת, שלא נופלת במאום מזו שטוענת לכתר האליפות, היתרון המוקדם גורם לנו להיבהל מהצל של עצמנו ולהחנות את האוטובוס בחצי שלנו.

אבל למה להכביר מילים. את כל הפילוסופיה של רוני לוי הוא עצמו הביע היטב בחילוף אחד: דקות ספורות לסיום. השופט מרחיק את החלוץ היחיד שלנו. האם לוי יכניס חלוץ במקומו? השתגעתם?! לנסות לנצח בבית?! אוקיי, לגיטימי. אז שיכניס קשר קדמי. טוב נו, אחורי. איזה. רוני לוי מכניס בלם. שלישי. ומוציא את השחקן הכי התקפי שלו. שלושה בלמים, בלי חלוץ. בדקות אחרונות של משחק בית. זה רוני לוי.

*

וחבל. כי כמעט כל שאר הדברים היום היו יופי. סטויקוביץ' היה ענק, ההגנה היתה סבירה. נטע לביא וג'אבר ממצבים את עצמם כצמד מצוין בקישור. כשלביא, ללא ספק תגלית העונה שלנו (ומגיע קרדיט ללוי פה), לוקח על עצמו את משימות ההגנה – ג'אבר מתפנה להראות כמה כישרון יש לו ברגליים. בישול, דריבלים, כדורי עומק יפים בנגיעה ובכלל משחק מצוין (אבל כבר עפנו עליו פעם אחת והוא איכזב, אז נתאפק הפעם ונסיים כאן). אוברניאק התחיל נהדר ודעך יחד עם כולם במחצית השניה, אחרי שרוני לוי כנראה הסביר לשחקנים בחדר ההלבשה שהמשחק ההתקפי הזה לא מקובל עליו. פלט הבקיע גול ותיפקד יפה כפיבוט, ויוסי עשה את מה שיוסי צריך לעשות – שיחק בנגיעה והפך את המשחק שלנו לחכם ומהיר יותר.

וחבל שעטר לא הגיע למשחק היום, כי עם משחק טוב שלו היינו גומרים את זה כבר בחצי הראשון ואת זה אפילו לוי לא היה עוצר. על ההפקרות של אלירן בשער הראשון כבר דיברנו. ועם זה אין הרבה מה לעשות. עטרס גונה עייט.

*

בסך הכל היה משחק טוב, משהו שנראה כמו משחק צמרת. לפחות במחצית הראשונה. איך יודעים שמשחק הוא טוב? הנה מדד: ככל שעוברות יותר שניות מהרגע שרואים מישהו מהיציע על המסך באצטדיון ועד שהוא שם לב שרואים אותו, ככה המשחק יותר טוב. אז במחצית הראשונה היו אנשים שבכלל לא שמו לב שמצלמים אותם: עד כדי כך הם היו מרותקים למתרחש על כר הדשא. במחצית השניה זה כבר לקח בין שתיים לארבע שניות עד ששמו לב ונופפו למצלמה בהתלהבות.

על השופט אני לא רוצה לדבר. השיפוט מחורבן בכל הליגה ולא רק נגדנו. וכאן היתה החלטה ששופטים אוהבים לקחת – מה יש להם להפסיד? הנה הזדמנות לעשות שרירים ולהפגין את הסמכות שלהם, בטח כשהמורחק הוא שחקן זר וחסר לובי. אני בספק אם ליוסי או לזהבי היו מוציאים כרטיס כזה.

אני לא מאשים את פלט. יותר מזה: אני בטוח שאם היתה לו שוב את ההזדמנות הזאת, הוא היה עושה בדיוק אותו דבר, וטוב שכך. חמש דקות לסיום במשחק כזה, בניון מוריד לך כדור מול השער, אתה לא מוותר על הניסיון להגיע. עשירית שניה קודם וזה היה גול.

הבעיה היא יותר עם החיסרון שלו נגד הצהובים. אבל אולי זה דווקא פחות נורא, כי מולם ייתכן שנצטרך להסתפק במתפרצות, ובשביל זה אולי שכטר או גוזלן במילא עדיפים עליו.

עוד סיבה לאופטימיות מסוימת לקראת מת"א היא שרוני לוי, כך נראה, לא ממש יודע לשחק נגד מערך סגור ומבוקר. הוא מעדיף להסתגר ולצאת למתפרצות (ולכן השערים המוקדמים היום ובשבוע שעבר כאילו באו לו בהזמנה). בקיצור, כל מה שאנחנו צריכים נגד הצהובים זה: א. שער מוקדם – ואת זה אנחנו כבר יודעים לעשות, אז הפינה הזאת סגורה. ב. שתי מחציות טובות במקום רק אחת – ועל זה נצטרך לעבוד השבוע באימונים.

*

כמו מלחמת ששת הימים בסיבוב שעבר, שוב שבוע גורלי לפנינו. מכבי ת"א קודם, ואז משחק שיכול להציל לרוני לוי את העונה, נגד בית"ר בגביע. אם פתחנו בשירי עידוד עתיקים, אז הנה שיר עידוד רלוונטי ואהוב מהימים ההם בקריה: "ורק ירושלים – על הזין".

וזה מזכיר לי עוד שיר מאז. והוא כבר רלוונטי לכל השנים האחרונות. "ליברפול באנגליה, מכבי בישראל". מה שנקרא, היזהרו במשאלותיכם.