בני יהודה – אנחנו (גביע): המשחק האמיתי

נדמה לכם שהמשחק המרכזי של הערב נערך על הדשא בבלומפילד. למעשה, המשחק החשוב באמת נערך בין כר הדשא לבין עמדת השידור, כשבמרכזו התחרות בין שלמה שרף ללירן ליאני: "מי יותר אידיוט", שלב הגמר. כל אחד מהם, הפרשן והשופט, נתן הערב תצוגה מרהיבה ורבת אירועים של טעויות ושטויות.

לאחר כעשר דקות של גישושי פתיחה, שרף השתלט על המשחק בשורה של קשקושים שלא ביישו את ימיו הגדולים ואף הזכירו לפרקים את יצירת המופת הזכורה לטוב שלו, אז הצליח לנפק פרשנות שגויה ומטומטמת למשחק שבכלל לא ראה.

היתרון של שרף הלך והתאזן בזכות יכולת גרועה של השופט ככל שהדקות חלפו, כאשר סדרת החלטות תמוהות של ליאני הביאה לשוויון ולקראת הסיום אף למהפך דרמטי, שהשאיר את אלפי הצופים בבית בהלם מוחלט. כשכבר היה נדמה שהאיש בשחור עומד לנצח, הצליח הפרשן לחרחר ברגע האחרון מספר שטויות שהביאו לשוויון מוצדק ולחלוקת נקודות הוגנת בסיום המשחק.

בכל הרצינות: היה אפשר לשבץ את שרף, על כושרו המפוקפק, כשופט במשחק הערב, ואת ליאני כפרשן בעמדת השידור – ואני חושד שהם היו עושים עבודה יותר טובה זה בתפקידו של זה משעשו הערב. בכל מקרה, המצב לא היה שונה בהרבה.

*

חוץ מזה היה גם את המשחק השולי על הדשא, שאין טעם להרחיב עליו כי מדובר למעשה רק בחצי משחק. יצאנו עם תוצאה טובה ובלי פצועים וזה בסדר.

כן ניתן מלה טובה לפלט, שבשקט בשקט נותן עונה טובה מאוד, מבקיע את הגולים שלו בכל משחק ולא פחות חשוב – לא מפסיק לרוץ, ללחוץ את הבלמים ולעבוד בשביל השחקנים סביבו. לרוני לוי יצא בינגו עם שחקן שלא היה הבחירה הראשונה שלו אבל מספק לו בחלק הקדמי את עבודת ההגנה שעטר לא יעשה בחיים.

אלירן היה הדמות המרכזית היום כמובן. אפשר לא לאהוב אותו וסביר להתעצבן עליו, אבל אי אפשר לא לרחם עליו קצת, על המחיר שהוא נדרש לשלם על אותה שטות שעשה לפני שנים. כל משחק חוץ עבורו הוא דרמה גדולה, כשהוא צריך בכל פעם מחדש לספוג את הקריאות והשירים, לא להגיב ולא לתת לזה להשפיע על המשחק שלו. כשלוקחים את זה בחשבון, אפשר לראות שהוא מעין גיבור טראגי – במיוחד כשרואים איך הוא מתאפק ומתעלם מהקהל ואיך למד לשלוט בעצמו גם ברגעי זעם ולהסתיר את הפה כדי שלא תיפלט לו קללה בקול רם. זה לא משנה: כמו בכל טרגדיה טובה, למרות שהוא יודע מה צפוי לו, מגיע מוכן ואפילו לא "מחזיר" לאוהדים המתגרים אחרי שהבקיע גול, רק מזכיר להם את ההתגרויות – עדיין אפשר להיות בטוחים שבסופו של דבר הוא יפגוש בגורלו הבלתי-נמנע, הכרטיס הצהוב הידוע מראש.

אבל יש גם נחמה: כשכל זה קורה במשחק עם שער ובישול, אנחנו נזכרים בכישרון העצום שלו, שבזכותו בהחלט יכול להיות שלטרגדיה הזאת יהיה בכל זאת סוף שמח.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, רגל של מחלוקת, שאלות ברומו של אדם, תקשורת השרוכים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על בני יהודה – אנחנו (גביע): המשחק האמיתי

  1. mhfcball הגיב:

    כבר מזמן אין פה טרגדיה, וכבר מזמן אין פה על מישהו לרחם
    באיזה שהוא מקום יש פה מישהו להעריך , בטח שיודעים מה נקודת ההתחלה שלו
    הבן אדם מסודר כל חייו מפרנסה שהוא הביא דרך הכדורגל , הוא בניגוד לשאר, יודע טוב מאוד איך נראית התחתית , איך מריח הכלא , וזה מחזיק אותו שם האמצע , יציב

    Liked by 1 person

  2. מתי הגיב:

    התופעה של היד לפה מגוחכת בעיניי. לדעתי יש שחקנים שאומרים ככה שלום אחד לשני. זה הפך להיות ממשהו לגיטימי למשהו אינפנטילי ואלירן עטר הוא חוד החנית של התופעה. נדמה כאילו הוא כבר שנתיים בטיפול שיניים ולא שמו לו כתר זמני.

    אהבתי

    • הופמן הגיב:

      אני בעד דווקא. למה לא? אם השופטים והתקשורת רודפים אותם על כל שטות, למה שייתנו להם חומר להעניש אותם ולכתוב עליהם? שיסתירו ויגידו מה שהם רוצים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s