אנחנו – מכבי ת"א (גמר גביע): במסרקות ברזל

אני מתנצל שלא פרסמתי אתמול פוסט, כמו אחרי כל משחק השנה. בעבודה הטילו עליי לכתוב טור על הגמר. אז הנה הוא (אפשר לקרוא אותו גם פה). אחרי התאמה לבלוג, כמובן (מה לעשות שבעיתון לא מבינים למי אני מתכוון ב"מכבי" או "אנחנו"?)

***

המתח האדיר ביציעים במהלך גמר הגביע והחגיגות עם שריקת הסיום הראו כמה חשוב היה לאוהדים שלנו לזכות בגביע ראשון מזה 18 שנה, במיוחד אחרי השנים האחרונות, העונה האחרונה וההשפלה האחרונה בשבת. השישייה הזאת נראתה הרסנית, אך בסופו של דבר הזיקה יותר לצהובים מאשר לירוקים. הראשונים באו לשחק נגד קבוצה שכבר התבררה כנחותה משמעותית, אבל אנחנו באנו לנקום. יותר מאשר עבור עצמם, השחקנים נלחמו עבור הכבוד של האוהדים, ולאף אחד מהם לא היה אכפת איך ישחקו, בתנאי שיביאו ניצחון. לכולם היה ברור שלנו אין שום בעיה להחנות לא רק אוטובוס אלא שורת מטרוניות ברחבה, תמורת נקמה על השישייה וגביע על הראש של הצהובים.

הרי אם יש משהו שאנחנו אוהבים חוץ מלזכות בתארים, זה לראות את מכבי תל אביב מפסידה תארים. לצפות בה מפסידה אליפות לבאר שבע היה תענוג, שנפגם בשל הביזיון בבלומפילד, אבל לקחת ממנה בעצמם את התואר השני ולהשאיר אותה חפוית ראש, בלי תואר ועם קמפיין אירופי די עגום, זה כבר היה אושר אמיתי ושלם.

בכלל, מהצד זה נראה שמכבי תל אביב מתחילה קצת לאבד את עצמה, להתנפח, לאבד את הרעב הזה שהופך קבוצות להישגיות. זה לא תמיד לוקח זמן, לפעמים זה קורה בבת אחת, ממש כמו ששחקנים משמינים פתאום אחרי שהם תולים את הנעליים. מכבי תל אביב היא קבוצה שנראית היום מאוד שבעה, ואין כמו אוהדי חיפה להבין, אחרי השנים הרזות שעברו, שזה הדבר הכי מסוכן לקבוצת כדורגל.

*

בכדורסל, שחקני הקבוצה שזוכה באליפות גוזרים את רשתות הסלים. אחרי הזכיה בגביע, היו אצלנו שניים שניצלו את ההישג כדי לנסות לגזור קופון. אחרי המשחק, רוב מוחלט של שחקני ואנשי מכבי היו עסוקים בלחגוג את הניצחון. רק שני אנשים על המגרש עבדו.

רוני לוי לקח את הגביע ורץ ליציעים (כשאחד מהעיתונאים המקורבים אליו רץ צמוד אליו, כמעט אוחז בשולי היוניקלו שלו, מרחף סביבו כמו היה דג נקאי ליד פיו של כריש). זה היה ניסיון אמיץ מצידו של לוי להרוויח כמה נקודת זכות אצל האוהדים. אלה, שרוב העונה לעגו לו וכעסו עליו, לא ממש ידעו איך לאכול את התחינה לעידוד. מיעוט זעיר קרא בשמו, הרוב מחאו כפיים בנימוס. בחיפה מצפים להרבה יותר מגביע שלוקחת קבוצה הגנתית מאוד, בשביל להריע למאמן.

מה שבטוח, אף אחד מהאוהדים לא שר לו "גביע בלי מאמן". לוי קיבל לידיו בקיץ שעבר סגל לא רע עם כמה כוכבים. הוא באמת ניסה להיות מאמן של קבוצת כדורגל אטרקטיבית, אבל לקח לו חצי עונה להיזכר שהוא יותר טוב כמפקד סיירת. עוד חצי עונה לקח לו למצוא את השחקנים שהוא ייצא איתם למלחמה.

העונה הזאת היתה עבור מכבי מחנה אימון שארך עונה שלמה. בסופו של דבר היא יצאה ממנה כמו שאמורים לצאת ממחנה אימון: קבוצה מגובשת, מחוברת, ואפילו עם תואר. אבל בשביל האוהדים, וגם בשביל יעקב שחר, זה לקח הרבה יותר מדי זמן. למזלו של לוי, שחר עבר כמה שנים קשות עם מאמנים חסרי ניסיון והפעם הוא החליט ללכת עד הסוף עם מה שיש. בסוף זה השתלם לו בדמות גביע ואירופה בצידו – אבל זה היה יכול להיגמר גם באסון, בלי תואר וגם בלי אוהדים. בעונה הבאה לא בטוח שתהיה לו סבלנות לחכות עונה שלמה.

*

גביע זה תואר של קבוצות קטנות. לקבוצות גדולות לא כזה אכפת ממנו, אלא אם כן הוא סוגר להן פינה יפה של דאבל. בסוף העונה, מכבי הפנימה סוף סוף שהיא כבר לא קבוצה גדולה כמו שהיתה. היא אולי תחזור להיות כזו, אולי אפילו בקרוב, אבל בשלב הראשון היא צריכה להתחיל בקטן, וזה מה שהיא הבינה רק לקראת מאי. הגביע היה פרס על ההבנה הזאת. בדרך היא ניצחה את שלוש הגדולות האחרות והראתה שדווקא גישה של קבוצה קטנה יכולה להביא אותה רחוק.

אבל ליגה זה סיפור אחר. את משחק ההקרבה שהצליח לוי להשיג משחקניו במשחקי הלהיות או לחדול בגביע, מסובך הרבה יותר להשיג לאורך עונה. זה טונוס אחר לגמרי להחזיק. לוי הוכיח שהוא יכול לקחת את הקבוצה הגדולה ביותר לאליפות, ולרשום הישגים עם קבוצות קטנות. אבל אליפות הוא לא יצליח לקחת רק עם לוחמים. האם יצליח לטפל בכוכבים בעלי אגו ולשלב אותם עם פועלים אפורים כמו שהוא אוהב, במשך עונה שלמה? ואחרי שהבין שהוא מאמן הגנתי שאוהב להסתגר ולצאת קדימה כשהקבוצה השניה חשופה, איך יתמודד מול קבוצות קטנות שיבואו גם הן באותה שיטה בדיוק? כל התשובות, בעונה הבאה.

*

יוסי בניון היה השני שעבד קשה אחרי הגמר. בזמן שהשחקנים האחרים חגגו עם הגביע, הוא התראיין לכל דבר שזז, ונדמה שגם אם היו מושיטים לו מכונת גילוח הוא היה מספר לה איך התאכזרו אליו העונה בחיפה. זה היה ניסיון לנקות את שמו ולהכין את הקרקע למעבר שלא בטוח שיתקבל בהבנה גדולה בקרב האוהדים.

לא הרבה אוהדים יבכו את עזיבתו של בניון. כולם מכירים בכשרונו ומעריכים אותו על השנים היפות בחיפה, אבל נדמה שהעונה התועלת שלו על המגרש כבר לא היתה שווה את הדרמה שהוא יצר מחוצה לו. כמעט כל העונה הזאת סבבה סביב יוסי, וגם אחרי הגמר, כשכל הקבוצה חגגה יחד, הוא חזר וסימן לאוהדים על המספר שלו על הגב, כמו שנהג לעשות אחרי שערים. אחרי שהוחלף, הוא חיכה על הספסל לנוהל הקבוע בכל משחק, שהקהל ישיר לו "יוסי בוא לפה", אך דווקא הפעם, במשחקו האחרון, השיר לא נשמע. לאוהדים קצת נמאס מכל העיסוק של יוסי בעצמו, ונדמה שהם משחררים אותו לדרכו בשלום, שלא לומר באנחת רווחה מסוימת. כולם מרוויחים: הוא הולך לעשות (עוד) קצת כסף לפני הפרישה, הקבוצה נפטרת מהדרמה.

ויש עוד בונוס קטן: על אף החשש שיוסי יתרום מכישרונו ליריבה המרה מתל אביב, היו אוהדים שהידיעות על המעבר למרכז העלו חיוך על פניהם. זה הזכיר להם את עונת הפרישה של גיבור חיפאי אחר בתל אביב, שכולם זוכרים איך היא נגמרה. דווקא מתאים להם שתל אביב תהיה המקום בו אלילים חיפאים הולכים כדי למות: לפני פרישה, כוכבים זקוקים למנה אחרונה של תשומת לב. יותר מדי זמן נהנו משקט תעשייתי שם בקרית שלום, אמרו זה לזה האוהדים בשקט, ואולי גם בהנהלה נשמעה הלחישה הזו. שיילך לעשות להם שם קצת בלגנים.

*

אבל זה עיסוק רב מדי במי שתובעים לעצמם את תשומת הלב. הניצחון בגמר הגביע לא שייך לבניונים. הוא שייך לנטע לביאים, לאייל משומרים, לפירסים, לקיננים ולואליינטאים. בסוף העונה, ובמיוחד במפעל הגביע, מכבי מצאה את עצמה בדמותם: צנועה, לוחמת, ממושמעת. היא לא מרחפת על המגרש. היא סורקת אותו במסרקות ברזל. זאת השיטה של לוי.

את בניון לוי יישר. לעזרא הוא קיצץ את הכנפיים. את עטר הוא פשוט קיצץ. זה לא בדיוק מה שהאוהדים בחיפה היו רוצים לראות. הם רגילים לקבוצות נוצצות, מבריקות, וירטואוזיות. אבל מכבי היא כבר לא היהלום הכי נוצץ בקופסת התכשיטים. האם האוהדים יצליחו להסתגל למעמד החדש, של הקבוצה השניה? לא בטוח. אבל אם יתנו לזה צ'אנס, הם עשויים לגלות שיש סיפוק גם בזה. כמו בסלוגן של אוויס, יש גם יתרון בלהיות החברה מספר 2. היא מתאמצת יותר. היא לא שוקטת על השמרים. יופי אמנם מלהיב אוהדים, אבל מאמץ ומלחמה, כמו שראינו העונה בחיפה מאז המשחק ההוא בעשרה שחקנים בטרנר ועד גמר הגביע, הם אולי דרך טובה יותר לזכות באהבתם הכנה.

*

ואולי לוי יצליח למצוא את דרך האמצע בין היופי למלחמה, בין הנטע לביא לאלירן עטר. יש לו כבר דוגמה לדרך אמצע כזו: לודוביק אוברניאק. שחקן עם קלאס אירופי ורזומה עשיר, שלא מתבייש לעבוד קשה, ובגמר היה אחד המצטיינים בחיפה, לצד עזרא, משומר ושני הבלמים. אולי הוא המודל שצריכים בחיפה לראות לנגד עיניהם כשהם בוחרים שחקנים לעונה הבאה. תור כריסטיאן קרלסן, המנהל המקצועי החדש של חיפה, צפה במשחק מהיציע. זה יכול להועיל ללוי אם הוא ימצא לו עוד כמה אוברניאקים כאלה. אבל בשביל כאלה הוא יזדקק ליותר מפינצטה. אולי למסרקות ברזל.

*

תודה לכולכם על עונה נפלאה המממ… מעניינת. היה קשה, אבל בסוף – אמא, הבאנו גביע! אז כבר היה שווה. תודה למתי ויניב האהובים והנפלאים שכותבים איתי פה ובעמוד הפייסבוק שלנו (לייק ומהר – אחרת איך תראו דברים מדהימים כמו זה?) אנחנו פה עוד לא יוצאים לפגרה, כי כמו שאולי שמעתם אנחנו עוד מתכננים לכם הפתעה קטנה פה בבלוג. עוד לא ברור בדיוק מתי, אבל תקפצו להעיף פה מבט מדי פעם בשבועות הקרובים.