צלילי השקט

כבר לא מעט זמן שפוסט יושב לי בראש. והוא הולך ומתעבה, בכל פעם נוסף עוד משהו להגיד. פעם אחת אפילו ישבתי והורדתי הכל לכתב, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם.

אולי זה לא במקרה. כי מה שהקבוצה צריכה זה בעיקר שקט. אני ויניב ומתי חושבים כל הזמן על ממים ועל דברים לכתוב, אבל יש מם אחד מסוים שהייתי רוצה לדעת איך מייצרים: כזה שמפיץ שקט. הבעיה היא ששקט מנוגד למהות של ממים. שקט אי אפשר להפיץ. הוא לא ויראלי. אי אפשר להדהד שקט. ואנחנו בעידן ההדהוד.

פייסבוק וטוויטר והפורומים מלאים בדיבורים, במיוחד כשמגיע קיץ, ובקיץ הזה אולי יותר מתמיד. וכל מה שהקבוצה צריכה זה שיתנו לה שקט וסבלנות. הרי כבר ראינו ששחר לא גמר את הסוס. הוא הראה לנו את זה במילים, וכבר די הרבה זמן שהוא גם מגבה את זה במעשים. הוא מחתים את האנשים הנכונים – תחילה תור (שאני מחבב יותר ויותר), אחר כך אסף בן דב (ששקט, כך נראה, הוא שמו השני, או ליתר דיוק הרביעי). ואז השחקנים שהחתים, ועכשיו המאמן. יש תחושה של בנייה לטווח ארוך. יש תחושה של עשייה, של חידוש, התרעננות, מה שתרצו. הכל חוץ מקפיאה על השמרים. הכל חוץ מהתנוונות. הכל חוץ ממה שהמבקרים המהוללים לא מפסיקים לקשקש עליו.

קל לקשקש. אף אחד לא צריך לתת את הדין באופן אישי על קשקוש שהוכח ככזה. אף כותב לא יתפטר, אף צייצן לא יתלה את העכבר. קל, וברשתות החברתיות אפילו מתבקש לקשקש: הרי אף אחד לא יכול לשמוע אותך שותק. אתה חייב להגיד משהו, ואם אתה כבר אומר משהו הוא חייב להיות בוטה, צעקני, ארסי. הוא הרי חייב לבלוט איכשהו בים המלל. ועדיף שהוא יהיה ביקורתי. אנשים אולי יעשו לייק על פוסטים תומכים, אבל הם לא ישתפו אותם. הם אוהבים להרגיש חזקים, והם חושבים שביקורת הופכת אותם לכאלה – לא משנה אם זה על המועדון או על ספורטאים אולימפיים. אז הם משתפים את הביקורת ואת הלעג, מרגישים חזקים לרגע, ובשביל להרגיש עוד יותר, גם מוסיפים משלהם.

אז זה אולי היה נכון פעם: בזמנים מסוימים, במקומות מסוימים, בשביל להעביר ביקורת היית צריך להיות אמיץ. אבל היום זה כבר כמעט הפוך: נדרש הרבה אומץ, נדרשת תעוזה גדולה אפילו, כדי לא להשתתף במשחק הרעש. כדי לא להישמע. הרי אם אתה לא מצייץ – אתה לא קיים. איך אפשר לקבל לייק, הוכחה לקיומך, אישור לחשיבותך, אם לא העלית פוסט?

(על לצאת מפייסבוק אני בכלל לא מדבר – זה שקול להתאבדות כמעט).

אבל תעוזה, אומץ, נכונות לשים את הצרכים של מישהו או משהו לפני הצרכים שלך – זה מה שאהבה אמיתית דורשת. כי כשאתה אוהב באמת, אתה לא הכי חשוב.

וזה מה שאהדה דורשת. כי אנחנו חשובים, אבל המועדון חשוב יותר.

שקט. סבלנות. אורך רוח. זה מה שנדרש מאיתנו כעת. אנשים באו לעבוד, לא לדבר. בואו ניתן להם לעבוד.

בהצלחה מר מולנסטיין. בהצלחה תור, בהצלחה בן דב, בהצלחה שחר. בהצלחה לכל השחקנים החדשים, ולכל הלא חדשים גם. אנחנו מבטיחים לבקר אתכם אם וכאשר זה באמת נחוץ – ולהשתדל לסתום את הפה, אם אין לנו משהו טוב להגיד, עד אז.

ועוד משהו

אומרים שיש דברים יותר חשובים מכדורגל. לא בטוח שדניאל סין-קרונה, אבא של מתי, שהלך החודש לעולמו, היה מסכים עם המשפט הזה. דני היה אוהד מכבי חיפה בכל רמ"ח אבריו שצפה באינספור משחקים של מכבי, ואני בטוח שמתי עוד יכתוב עליו פה.

מתי האהוב, תנחומים כנים. אנחנו מקווים שאיפה שאבא שלך לא נמצא עכשיו, הוא התארגן על מקום טוב לצפות במשחקים של מכבי.

***