יוצאים לאור

אני חושב שמעולם לא כתבתי כל כך הרבה מילים על מכבי שלא ראו אור, כמו הקיץ. כל פלטפורמות הכתיבה במחשב – וורד, נוטפד, קיפ, טיוטות בוורדפרס – כולן עמוסות לעייפה במילים על מכבי שרציתי לפרסם ונמנעתי, לפעמים ברגע האחרון, לרוב הרבה לפני.

על מה? על מה לא. רוני לוי, קגלמאכר, התקשורת, שחר, תור, האוהדים, בן דב, מולנסטיין. כמעט על כל דבר שעבר על מכבי הקיץ – ועברו עליה כמה דברים – כתבתי משהו, ולא פרסמתי. למה? מהסיבות הרגילות – חוסר ביטחון במה שאני רוצה להגיד, באיך שאני רוצה להגיד את זה, בכך שאני בכלל צריך להגיד, בכך שמישהו רוצה לשמוע. ובעיקר חוסר היכולת להחליט שזהו, כתבתי מספיק טוב ומעניין בשביל לפרסם. מה שנקרא – חוסר ברגל מסיימת.

ומסיבות אחרות, כמו ההרגשה הגוברת שיש מספיק דיבור על הקבוצה, והיא זקוקה בעיקר לשקט. ושיש מספיק דיבור בכלל, על כל דבר, בכל מקום, ושאני זקוק לשקט.

*

מה כתבתי? אנסה לאמלק בפסקה אחת: שחר הוא הדבר הכי טוב שקרה למכבי חיפה, הוא מזמן לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד והוא מוכיח את זה בכל שנה מחדש. רוני לוי לא התאים לנו, בכל זאת הביא גביע, אבל ייזכר בגלל הבן-דורים וזה העונש שלו על הספינים. הבן-דורים, הפרימואים והיוני היללים מבזים את העיתונות ולא ראויים לכך שייכתב עליהם יותר מזה. תור מעורר תקווה. האוהדים ברובם הכי טובים בארץ, אבל יש ביניהם כמה מפונקים חסרי סבלנות והם נותנים את הטון, כי שריקות בוז של שני אנשים עושות יותר רעש מסבלנות של אלפיים, וזה נכון עוד יותר לגבי הרשתות החברתיות. בן דב הוא המינוי הכי חשוב במועדון אחרי תור. המינוי של מולנסטיין נועד לבנות גשר בריא בין קבוצת הנוער לבוגרת וזה כיוון נכון. הוא עצמו נראה קצת כאוהב מצלמות וזה לא מבטיח, מצד שני הוא היה הרבה שנים ליד פרגוסון אז הוא כנראה אדם לויאלי וזה כן.

את כל זה כתבתי, אבל ביחס של בערך 500 מילה לכל אחת שכתובה פה, ולא פרסמתי. וכמה שלא פרסמתי, ככה זה נהיה עוד יותר קשה לפרסם. זה קצת כמו כושר משחק. אם לא משחקים הרבה זמן, נהיים חלודים, ואז עוד יותר קשה לשחק. אז עכשיו אני ממש חלוד.

אבל זהו. כמה טוב שמתחילה העונה, כי אז חייבים לשחק. אי אפשר לא לעלות לדשא. ובשביל זה אנחנו פה, לא?

*

אז המילים האלה, לשם שינוי, יראו אור. ובכלל, נראה ש"אור" זו התחושה בקבוצה השנה, לא? נדמה שיש אור בקצה המנהרה. ותיכף, ממש עוד מעט, השחקנים ייצאו ממנה, ויראו אותנו ביציעים ואנחנו נראה אותם, והם יתרגשו ואנחנו נתרגש ונמחא להם כפיים ונשיר, והכל יתחיל מחדש.

אני מאחל לקבוצה

שנעבור עונה טובה ביחד. וטובה זה אומר – משמחת. מחברת. גאה.

לבלוג

שמתי ויניב יכתבו יותר. ויותר חשוב, שימשיכו להיות מתי ויניב. ושאתם תגיבו יותר. כל תגובה שלכם היא כמו טפיחת עידוד ממאמן לשחקן צעיר. או לא צעיר. עידוד זה חשוב בכל גיל.

לי

השבוע היה דיון נחמד בטוויטר (שהתחיל כאן, למי שמתעניין) על כותבי ספורט טובים, וביניהם רונן דורפן. אני אוהב את הכתיבה של דורפן. לא סתם אוהב, מעריך מאוד ואפילו מקנא בכתיבה שלו. כי היא שרירית (להבדיל מרזה). חסרת שומן. מרוכזת. כל פוסט אצלו הוא כמו כמוסה. ואני מרגיש שהכתיבה שלי קצת מהולה מדי.

אז השנה החלטתי לנסות לכתוב קצת יותר ככה. אני צריך אתגרים בשביל להניע את עצמי, וזה האתגר שלי לעונת 2016/17: לכתוב יותר דורפני. אני מאחל לעצמי שהעונה אכתוב הרבה פעמים אבל מעט בכל פעם, ושבכל פעם המעט יחזיק הרבה.

הנבואה?

היא ניתנה לשוטים.

ולכן

אליפות ירוקה, כמובן!