אנחנו – הפועל תל אביב: סדנת סבלנות

הפוסט התפרסם גם ב"הארץ", אז דחיתי את האתגרים כרגע וכתבתי כמו שאני רגיל. בקיצור, העניין הזה עם ה"כתיבה קצרה ומרוכזת"? אז מהמחזור הבא /:

*

השינויים שנעשו אצלנו לקראת סוף הקיץ הרימו מעט את מצב הרוח של האוהדים. חמש השנים האחרונות – והאחרונה במיוחד – הורידו לעומת זאת את הציפיות שלהם אל גובה הדשא החדש. עם צוות אימון שהגיע ברגע האחרון ושחקנים שעוד לא הספיקו להעביר שני משחקים שלמים זה עם זה, כל מה שרצו הירוקים שזרמו בהמוניהם לאיצטדיון היה רק לעבור את משחק הפתיחה בשלום.

כבר לפני המשחק ניכר היה שהאוהדים הכינו את עצמם לרע מכל. כולם באו מאופקים מהבית, מוכנים להחזיק בפנים את הקללות, לבלוע את הצפרדעים הצפויות. לא לקלל, לא להתרגז. מילת המפתח היתה סבלנות. "סבלנות" אמרו אוהדים זה לזה בחניון, "סבלנות" העבירו אחד לשני בתור לבידוק כאילו זאת סיסמת הכניסה, "סבלנות" הדהדו ביציעים טרם שריקת הפתיחה. מכל עבר נשמעו שיחות הרגעה, עוד לפני שמישהו הספיק להתעצבן. מה אתה מצפה? הושתק מיד כל מי שהעז להפריח שמץ של תקווה. אתה מצפה להצגה? אל תצפה לכלום. זאת קבוצה חדשה, צריך לחכות. מעולם לא הגיעו אוהדי מכבי למשחק פתיחת עונה עם ציפיות כל כך נמוכות.

סף הסבלנות של האוהדים שלנו לא גבוה במיוחד. עשרות שנים מפוארות הרגילו אותם להצגות, והם נוהגים לשרוק בוז על כל הנעת כדור סתמית מאחורה, שלא לדבר על כמה דקות רצופות ללא איום על השער. המחצית הראשונה היתה רחוקה מלעמוד בסטנדרטים המקומיים, וככל שנקפו הדקות, העצבנות גברה ותרגול הסבלנות הפך קשה כמו לעשות מדיטציה בזמן שמנסים להפסיק לעשן. ביציע המשיכו להגיד "סבלנות", אבל אחרי כעשרים דקות של משחק נרפה כבר היה אפשר לשמוע את הכעס מפעפע בין ההברות. סבלנות, אמר בזעם עצור אוהד מזוקן אחרי עוד איבוד כדור של אבו עביד. סבלנות, כמעט צעק אוהד אחר על חברו אחרי התקפה טובה של הפועל שנבלמה ברגע האחרון. סבלנות! למה אתה מצפה! תן להם זמן! מרוב סבלנות ואיפוק האוהדים שלנו כמעט אכלו אחד את השני.

והסבלנות בהחלט היתה נחוצה. זה היה המשחק הראשון בו ההרכב הזה פותח יחד. אפילו בגביע הטוטו כל השחקנים האלו היו על הדשא באותו זמן רק לכמה דקות. במחצית הראשונה זה גם נראה ככה. אף אחד לא ממש ידע מה לעשות, לאן לרוץ, איך ולאן החבר הירוק אוהב שמוסרים לו. השחקנים נאלצו לנסות להכיר אחד את השני בזמן המשחק: כל שחקן שעקף שחקן אחר כדי לפתוח לו אפשרות מסירה צעק לו על הדרך את השם שלו ושם של חיה שמתחילה באותה אות. גם הם, כנראה, קראו שמולנסטיין אוהב משחקים עם חיות. ניקיטה רוקאביציה אף דאג לכתוב לעצמו על היד לצעוק "נמר" ולא, בטעות, "נחש".

למכבי חיפה של עונת 16/17 אין ברירה אלא להתחבר תוך כדי תנועה. וכמו שהקהל הגיע ערוך להיות סבלני, השחקנים באו מוכנים להתחבר. דאגו לטפוח זה על שכם זה, לתת כיפים אחד לשני. גארי קגלמאכר הגדיל והתחבק ארוכות עם רוקאביציה אחרי מסירה לא מדויקת. לכולם היה חשוב מאוד ליצור אווירה חיובית. רובם לא זכו לעבור ביחד מחנה אימון, והמשחק אמש היה מחנה האימון המקוצר שלהם. במחצית הראשונה הם אפילו לא ניסו לתקוף, רק קיוו להגיע למחצית בשלום ובינתיים להרוויח כמה שיותר דקות מגרש ביחד, יודעים שכל דקה שעוברת בלי לחטוף היא זמן גיבוש חשוב. מה ששיחק לטובת השחקנים, שנראו במחצית הראשונה מבולבלים ומפוזרים כמו עדר כבשים ללא רועה, זה שבשנה שעברה הם נראו פחות או יותר אותו דבר גם עמוק באמצע העונה – ואז, לעומת השנה, התחלנו להתאמן לפני כל הקבוצות האחרות.

במסיבת העיתונאים אחרי המשחק הקשה אחד הכתבים על מולנסטיין: השבוע דיברת על הנעת כדור, וכל מה שראינו במחצית הראשונה היה כדורים ארוכים לפלט. ההולנדי היה מוכן: יש אסטרטגיה ויש טקטיקה, לימד את הנייטיב כמו היה שמעון שנהר באימון ראשון במיקרונזיה. האסטרטגיה היא צורת המשחק שלנו לטווח ארוך, והטקטיקה עונה על צרכים נקודתיים בטווח קצר. צורת המשחק שלנו תהיה הנעת כדור, אבל לפני המשחק השחקנים היו בלחץ, ולנסות להניע כדור מול התל אביבים היה רק מלחיץ אותם עוד יותר. אז הוריתי להם לשלוח כדורים ארוכים לפלט. צדק, מולנסטיין: את הביטחון שצברו השחקנים לאורך המחצית הראשונה והרעה, תרגמו במחצית השניה לחילופי מסירות והנעת כדור. רואים שהבנאדם עבד הרבה עם צעירים: הוא יודע שלפעמים איכות השחקנים לא רלוונטית, ומה שמשחק תפקיד הוא רק הביטחון העצמי שלהם. מהבחינה הזאת, מולנסטיין הגיע למקום הנכון. במכבי תל אביב, למשל, זקוקים כרגע בעיקר לשחקנים טובים. בחיפה כל מה ששיוועו לו בשנה האחרונה היה מישהו שיידע להחדיר ביטחון בשחקנים, ולא רק לשאוב אותו מהם במשחקי אגו וסדרות חינוך.

לעזרת ההולנדי החדש בא ההולנדי הוותיק יותר באצטדיון: אין בכדורגל קואוצ'ר יותר טוב מגול. השער של פלט הדביק לפתע את כולם זה לזה, ולפתע הם נראו כאילו הם משחקים ביחד כבר שנים. מוגרבי ידע לחזות לאן רוקאביציה ינוע ולמצוא אותו במסירה חכמה, רוקאביציה עצמו ידע פתאום לנחש על עיוור את מיקומו של פלט ולמסור לו בעקב. גם הלחץ על התל אביבים, שבמחצית הראשונה היה מגוחך ועקר, הפך בן רגע למכבש שדרס בתיאום מופלא את שחקני תל אביב, לא מאפשר להם להעביר שלוש מסירות רצופות.

את היציעים הגול כמעט מוטט. לא ברור אם האוהדים היו מצליחים לעמוד באתגר הסבלנות במשך תשעים דקות, מה שברור זה שברגע אחד הכל התפרק. מבחינת חומר השחקנים של שתי הקבוצות, השער הירוק לא היה בלתי צפוי – ובכל זאת הוא תפס את הקהל בהפתעה מוחלטת. כולם באו ערוכים להתאפק, אף אחד לא היה ערוך לגול. לרגע אחד האוהדים הביטו אחד על השני בחוסר אמון, ואז הרעידו את היציע. הם קפצו בשמחה, שאגו משמחה, התפרקו זה על זה בשמחה. כל כך הרבה שמחה לא נראתה בחיפה מאז גמר הגביע בירושלים. וזה בסך הכל המשחק הראשון של העונה.

השחקנים הגנו על היתרון כאילו חייהם תלויים בכך. כולם הבינו כמה הניצחון הזה חשוב לאווירה בקבוצה: הוא היה ההבדל בין מחנה אימון כושל למוצלח. כולם הקריבו את גופם על מזבח שלוש הנקודות. המשחק של קגלמאכר היה לעג בן 90 דקות לכל מי שהודיע שהוא לא יכול לשחק בקישור האחורי בגלל שעד כה הוא היה בלם ומגן (כאילו שחקן כדורגל נולד כשהתפקיד במגרש רשום לו על המצח, והתפקיד הזה נשאר איתו עד יום מותו). הוא נכנס בכל מי שנקלע לסביבתו ולא הפסיק לחטוף לשחקני הפועל כדורים, עד שאלה פיתחו חרדת נטישה וניסו להכניס עוד כדור למגרש, ליתר ביטחון (השופט לא זרם). גליינור פלט רץ ממגן למגן כאילו לא חזר למגרשים רק בשבוע שעבר. ואצק, שהיה רך ככופתאת לחם במחצית הראשונה, פתאום העיף שחקנים לכל הצדדים כמו די-9. נטע לביא נזרק למערכה ומיד חיסל אויב אדום ונשא על כתפיו שלושה חברים עייפים. ואליינטה טאטא כל מה שהתקרב לרחבה, אבו עביד התלבש על עזרא ולא אפשר לו להזכיר שגם הוא היה פעם מוגרבי. יונתן לוי גלש ותיקל והותיר שאריות מהגוף שלו על המגרש כאילו זה המשחק האחרון בחייו (למען האמת, יש אפשרות די סבירה שזה נכון). גוזלן נכנס, הוסיף עוד לחץ ואף הספיק להחטיא. והכי מפתיע היה שכולם, בניגוד למשחק מול באר שבע בשבוע שעבר, סחבו עד הסוף. נראה היה שמאמן הכושר החדש התחיל לעשות קסמים עוד לפני שהגיע לכרמל.

מרוב פחד לאבד את היתרון, הדקות האחרונות עברו על האוהדים לאט כמו בזמן צפייה בקומקום רותח – רק שהאוהדים היו במקרה הזה גם הצופים וגם הקומקום. הלחץ הפך את פניהם לאדומים והוציא עשן מאוזניהם, מאיים לשרוף את היציע. שריקת הסיום היתה אות הפתיחה לחגיגות ספונטניות: מרוב שכנועים הדדיים שניצחון הוא חלום שאסור להזכיר במילים, אנשים לא ידעו מאיפה זה בא להם. פרץ השמחה היה כמו בולמוס אחרי רעב כבד. כמו בחלוקת מזון באזורים מוכי אסון, כולם – האוהדים, השחקנים, אנשי הצוות, הכרוז – מיהרו לחטוף כל רגע אושר שבא ליד, כי מי יודע מה יהיה מחר. מישהו כנראה גילה גם למולנסטיין איך זה עובד פה, כי גם הוא מיהר להפיק כמה שיותר מהרגע ויצא למצעד ניצחון מול היציעים. בניגוד לסיבוב הניצחון של רוני לוי והגביע אחרי הגמר, שזכה בעיקר למחיאות כף מנומסות, להולנדי הקהל התמסר בשמחה. הוא עוד עלול וצפוי לחטוף לא מעט מהיציעים העונה, אבל אתמול הקהל נפל שדוד לרגלי ההולנדי עם המבטא הבריטי כאילו הוא יו גרנט והאוהדים הם 25 אלף ג'וליה רוברטסים.

כולם שמחו כאילו חייהם ניצלו. ובאמת בפרספקטיבה המתאימה כמובן, חייהם ניצלו. מי יודע מה הפסד היה עושה לקבוצה, עם כל העיתונאים המקומיים שמחכים לה בפינה מאז לכתו של אהובם ואיש סודם, יודעים בדיוק איך ללחוץ לאוהדים על הכפתורים הנכונים, ולא בוחלים באמצעים.

בטוויטר רצו אחרי המשחק בדיחות על החגיגות של השחקנים והקהל. אפשר להבין את האוהדים הירוקים: בשנה האחרונה למדנו בדרך הקשה לחיות את הרגע, ליהנות ממה שיש. אם היה טוב בשנים הרעות שעברו על הקבוצה, הרי הוא השיעור שהן העבירו את הקהל: דאבלים, אליפויות, הישגים באירופה – אלו השיאים בדרך, לא הדרך; והפסגות מגיעות אחרי טיפוס, אי אפשר פשוט לדלג מהאחת לשניה. בחיפה לומדים עכשיו מחדש את ערכו של הטיפוס, ואת אושר ההנאות הפשוטות שבדרך: גול. מחצית שניה טובה. ניצחון. גביע, פעם בכמה שנים.

הנציגים הירוקים ברשת לא התרגשו מהלעג והזכירו את השמחה של התל אביבים אחרי הניצחון על כפר סבא. ובכלל – החזירו למקניטים – לחגוג אפשר כשיש קהל, לא כשבקושי מצליחים להביא קהל בגודל חצי אצטדיון בינוני. קבוצה שמצליחה למלא באופן קבוע את האצטדיון הגדול בארץ, בטח אחרי שנים כל כך גרועות וציפיות כל כך נמוכות, שתחגוג מתי ואיך שהיא רוצה.

האם פסטיבל הניצחון יפגע בקבוצה? ספורטאים מספרים שהדבר הכי חשוב לשחקן זה לדעת "להוריד מסך" אחרי מהלכים לא טובים, אחרי החטאות ואיבודי כדור. לא להישאר עם זיכרון ההחטאה, למחוק אותו מיד ולהמשיך הלאה כאילו שום דבר לא קרה. בדיוק אותו דבר עם הצלחות – לשאוב ביטחון, אבל לא לנוח על זרי הדפנה. המשחק אתמול היה קריטי למכבי, והוא עבר בהצלחה. תפקידו של המאמן עכשיו הוא להוריד את השחקנים לקרקע, ומולנסטיין – על פי כישורי הפסיכולוגיה שנחשפו אתמול – אמור לדעת את זה.

בכל מקרה, חגיגות הן לא הבעיה של מכבי. הבעיה היא שעכשיו כבר נושבות באוויר הכרמל משהו שאנחנו מכירים טוב, טוב מדי: ציפיות.