הוקרא ב-30 לפטירתו של דניאל סין-קרונה, השבוע
*
"הטלפונים", כך אמרו לי המנוסים והנידו בראשם בעצב עלי ועליהם, "הטלפונים. היד שניגשת להתקשר באינסטנקטיביות למי שכבר לא נמצא. האוזן שמחכה למענה מהעבר השני של הקו". אחד מהם איבחן יפה מטאפורית ש"לוקח הרבה זמן להשתחרר מכאב הפאנטום הזה".
לא הרגשתי את כאב הפאנטום כשניגשתי להתקשר כמו בכל בוקר לאבא המת בפעם הראשונה. כנראה כי מהעבר השני של הקו ענתה אמא, תיבדל לחיים ארוכים, ובחוכמתה הבהירה לי שכל הגפיים במקום והכאב הוא רק צביטה בלב שמזכיר לנו בטוב שגם הוא שם ועדיין פועם. לא הרגשתי כאב פאנטום גם בשני בערב, ברגע שהתכוננתי אליו במשך עשרים ותשעה ימים וחמישים ושלוש דקות. מוגרבי קיבל כדור מאבו עביד בצד שמאל של הרחבה, עבר את המגן שלו, הרים כדור רוחב לראש של קהת שנגח לקורה ומשם הכדור הגיע לפלט שדחק מקרוב פנימה. הסלולארי שהיה בידי באותו רגע נתחב לכיס. לא היה למי לצלצל את הטלפון האהוב כל כך, טלפון ששווה יותר מעשר שיחות מאראלה, טלפון בו הייתי מבשר לאבא על שער של מכבי.
כמה הוא היה נרגש כשהייתי מתקשר בזמן משחק ומשדר לו את השער שנכבש זה עתה, כמו הובקע כרגע גול בגמר גביע העולם. אלו היו רגעים ששרתה בהם רוח קודש שחיברה לאחד – אב, בן וקבוצת כדורגל. אחרי שהטלפון נתחב לכיס, קפצתי אגרופים וצעקתי יששש גדול, המתנתי כמה רגעים ובהיתי בכר הדשא. ביציע התחילו לשיר "כולם לקפוץ". כמה הוא אהב כשהייתי צועק לו בטלפון: "אבא תקשיב לקהל" ומפנה את הסלולארי לעבר היציעים הגועשים. נזכרתי שהיה זה השיר הראשון שלימדתי את הילה הגדולה לשיר, עוד לפני שהתחילה לדבר. לימדתי אותה וחשבתי על כמה אבא יהיה גאה כשישמע אותה. הוצאתי את הטלפון מהכיס והתקשרתי אליה: "הדקה היא הדקה ה-53", שידרתי לה מהאצטדיון, כמו הובקע כעת שער בגמר גביע העולם, "ובדקה זו, פיראס מוגרבי מקבל כדור מאבו עביד בצד שמאל של הרחבה, עובר את המגן שלו, מעביר רוחב לקהת שנוגח לקורה, ומשם הכדור ניתז לפלט שדוחק מקרוב וקובע: מכבי חיפה 1 – הפועל תל אביב 0. אוהב אותך הילה, בואי תקשיבי לקהל".
"גם אני אוהבת אותך", ענתה הילה ובכך הבהירה לי שהגפיים במקום ושהכאב הוא רק צביטה בלב שמזכירה לי בטוב שגם הוא שם ועדיין פועם. כולי תקווה שאוכל להעניק להילה ולגלי את האהבה שאבא העניק לי. את דרך הארץ, צניעות הלכת, הנאמנות, אהבת האדם, היהדות, הציונות, ושאדע את הדרך לגלות להן את רזיה של הרוח הקדושה המחברת לאחד – אב, בנות וקבוצת כדורגל.
***
המרפסת שממנה נופפו לחווה אלברשטיין לשלום תלויה כמו עריסה ריקה מול חלון בית הורי בקרית חיים בו אבא היה עומד ומחכה לי ולאחיי שנחזור הביתה בלילה מיציאה או מהצבא או מכל מקום שהוא לא בית והוא כן מקום לדאגה. ובין מרפסת הפרידות לחלון הדאגות מפרידים עולמות שלמים של זכרונות.
*
מתי סין-קרונה
מצד שני 
מקסים
אהבתיאהבתי
שניכם זכיתם זה בזה.
אהבתיאהבתי
תודה מתן והופמן.
אהבתיאהבתי
מתי כתבת ממש יפה כל הכבוד.
אהבתיאהבתי
אוהב אותך מתי. יש לאביך ז״ל במה להתגאות.
בהצלחה בהנחלת כל המורשת לבנותיך.
אהבתיאהבתי
מתי סינקרונה תמיד ניחנת ביצירתיות וכתיבה מדהימה, משפחתך זכתה ובמיוחד אביך – שהבאת לו המון נחת. כתיבה מדהימה פשוט אומנות…
אהבתיאהבתי
תודה לכם. גם אני אוהב אתכם
אהבתיאהבתי
פוסט מבכיא וממלא לב ונפלא.
כמה אהבה.
התמזלתם כולכם זה בזה, מתי אהוב.
אהבתיאהבתי
תודה עדי.
אהבתיאהבתי
עבודה כ"כ יפה עשה האב היקר שלך,
יושב, קורא אותך, ודמעות בעיניים.
אהבתיאהבתי
מעריץ אותך, גם על זה.
אהבתיאהבתי
תודה יניב ופראליה
אהבתיאהבתי
מקסים ומרגש.
שלא תדע עוד צער.
אהבתיאהבתי
פינגבאק: קורות חיים למשרת קוטל המנחוס הרשמי של מכבי / מתי סין-קרונה | מצד שני