הכתבה הזו פורסמה ב"ספורט הארץ" וזכתה להד די נרחב (אפילו התראיינתי עליה אצל עידו קינן בגל"צ, כאן ב-6:55). אבל חשבתי שאולי בכל זאת היא לא הגיעה לכל קוראי הבלוג. אז הנה)
*
במסגרת המהפכה שעברה בקיץ האחרון, נוקטת השנה מכבי חיפה במדיניות חדשה כלפי כלי התקשורת, שמטרתה להרחיק כמה שניתן את העיתונאים משחקני ומאנשי הקבוצה ולמנוע הדלפות ודיסאינפורמציה.
הקבוצה הוציאה הודעה לפיה כל הודעה רשמית שלא חתומה על ידי איש הקבוצה היא לא מהימנה ואין להסתמך עליה; הכתבים כבר לא מקבלים הדלפות מחדר ההלבשה כבעבר, בטח לא כבתקופת רוני לוי; וההחתמות נעשות בלי ידיעת הכתבים, שהתרגלו לקבל את המידע הישר מפי הסוס. המאמן החדש רנה מולנסטין, שני עוזריו והשחקנים הזרים החדשים – כולם הוחתמו בהפתעה גמורה ובלי שרוב מוחלט של הכתבים יידעו דבר וחצי דבר. הכל ממודר, דיסקרטי ויעיל. לא במקרה המנכ"ל החדש, אסף בן דב, הוא איש שב"כ לשעבר.
גם אם זה לא היה אחד מהשיקולים שהביאו למינויו של המנהל המקצועי החדש של מכבי חיפה, תור-כריסטיאן קרלסן, הרי שהוא מתאים למדיניות הזו כמו כפפה ליד. נדמה שקרלסן פשוט לא מעוניין לעבוד מול ועם התקשורת הממוסדת. עד כה, מאז שהגיע, לא התראיין לה אפילו פעם אחת (מלבד ציטוטים שנתן לכל האתרים יחד בערב התכנסות שנתי של "דסק הכדורגל של חיפה והצפון"). אך בניגוד לאנשי מקצוע אחרים שלא מסתדרים עם העיתונאים, זה לא אומר שהוא מנותק מהמתרחש – פשוט יש לו תחליף, והוא לא פחות טוב: טוויטר.
אפשר לומר שמעולם לא היה בכדורגל הישראלי איש מקצוע כל כך מחובר לרשת. לקרלסן יש גם חשבון אינסטגרם, בו הוא מעלה תמונות של שחקנים ואנשי מקצוע שהגיעו לחיפה – וגם את הצילום המפורסם של הלוח מחדר ההלבשה עם משפט המוטיבציה של מולנסטין – אבל נדמה שטוויטר, בה הוא מחזיק שני חשבונות, אחד בשפתו המקורית ואחד באנגלית, הוא הפלטפורמה המועדפת עליו.
https://www.instagram.com/p/BJkmhZlDv8w/
קרלסן הוא כמובן לא איש הספורט הראשון בישראל שמשתמש ברשתות החברתיות כדי לעקוף את התקשורת הממוסדת. בכדורגל קדם לו מי שהיווה אולי את ההשראה להבאתו, ג'ורדי קרויף. עם זאת, נדמה שעבור קרלסן טוויטר הוא ממש אחד מכלי העבודה. זה לא מפתיע – במשך רוב הקריירה שלו, התפקיד שלו היה לאתר "מציאות", שחקנים טובים במחירים זולים, ואין דרך לעשות את זה כיום בלי להיות מחובר לרשתות החברתיות ובלי ליצור כמה שיותר קשרים ברשת.
המנהל המקצועי של מכבי חיפה מביע בטוויטר את דעתו בנושאים שונים, מברך על החתמות חדשות – ובעצם מבשר עליהן כמעט בו בזמן יחד עם האתר הרשמי, עוד לפני העיתונאים – ובנוסף מקיים קשר עם האוהדים, עונה להם על שאלות, מודה להם על התמיכה ומחמיא להם.
טוויטר היא כמובן לא פלטפורמה חדשה והיא השתרשה היטב גם בארץ, אבל עד הגעתו של קרלסן, לא הכרנו בספורט המקומי איש מקצוע, בטח לא מנג'ר מקצועי של קבוצה, שמשתמש בה באופן כמעט בלעדי. לשימוש זה ברשת החברתית כדי להעביר מסרים ולקבל מידע מהאוהדים מעל לראשם של הכתבים, יש שלוש השלכות מרכזיות שעשויות לשנות את פני הספורט המקומי.
מי צריך את התקשורת הקונבנציונלית?
ממש כמו נתניהו ולפיד בפוליטיקה, קרלסן משתמש בטוויטר כדי לעקוף את התקשורת הממוסדת ולהעביר מסרים ישירות לאוהדים. הוא יודע שאוזניהם של אלה כרויות לכל פיסת מידע על הקבוצה, ושחלק נכבד מהעוקבים אחריו מקבלים התראה על כל ציוץ שהוא מעלה.
הוא עצמו, כאמור, לא התראיין לאף כלי תקשורת ישראלי. השאלה העולה היא למה הוא צריך בכלל את התקשורת הממוסדת, כשהקבוצה יכולה להעביר לאוהדים ישירות כל מסר שהיא רוצה, לדווח להם על כל החתמה ומידע חדש ולהפריך כל שמועה? הכוח של הכתבים ניטל מהם ככל שהרשת החברתית הופכת מרכזית יותר. ובעידן בו הציונים של השחקנים בעיתון כבר לא משפיעים כמו פעם, אם בכלל, גם השחקנים לא צריכים את הכתבים באותה מידה.
כתבי הספורט החיפאיים בחיפה כל כך לא משמעותיים עבורו, שהמנג'ר המקצועי מרשה לעצמו לדבר עם האוהדים "מעל ראשם", ולהסתלבט עליהם יחד עם האוהדים בתגובות. זה בדיוק מה שקרה לאחרונה, כשקרלסן העלה את הציוץ הביקורתי הבא על העיתונאים המקומיים:
"ישראל נהדרת", כותב המנהל המקצועי, "אאבל הפיברוקים והפנטזיות שעוברים את בקרת האיכות של עורכי הטבלואידים… וואו!". יש לשים לב שהציוץ מתפרסם בחשבון האנגלי ולא הנורווגי – עדות לכך שהוא לא סתם עוד "התרשמות תמימה" מהתקשורת הישראלית אלא מסר לעוקבים, שהסאבטקסט שלו ברור – "אל תקשיבו למה שכתוב באתרים, זה שטויות", ואולי אפילו "כשאתם רוצים מידע מהימן, בואו אליי". התגובות לציוץ מראות שהאוהדים הבינו את המסר והבהירו לקרלסן בתגובות משעשעות שהם לא ממש מופתעים.
באחד מאתרי הספורט קלטו את הרמז הדק ומיהרו להשיב לקרלסן עם ביקורת לא כל כך מרומזת:
עורך ספורט אחר התרגז גם הוא על הציוץ ושיתף אותו עם עקיצה משלו. קרלסן, כמובן, לא נשאר אדיש וענה מיד:
אפשר להבין את הכעס של כתבי הספורט. מי צריך כתבים בשטח, כשהעורכים מקבלים את המידע ברשתות החברתיות? מי בכלל צריך אתרי ספורט ועיתוני ספורט, אם את המידע המהיר ביותר והמהימן ביותר מקבלים האוהדים הישר מהמנהל המקצועי?
האוהדים נהיים חשובים הרבה יותר
בשיאה של סאגת רוני לוי אמר קרלסן ליעקב שחר שהוא רואה בכל יום ידיעות בגנותו, ושהוא יודע מה המקור להן. ייתכן שקרלסן הספיק לרכוש חברים ישראלים עם ידע פנימי בכלי התקשורת, אבל סביר לא פחות שאת הידע שלו לגבי המתרחש מאחורי הקלעים בין התקשורת למאמן הוא מקבל ישירות מאוהדי הקבוצה. אלו לא חסכו ממנו את מה שהם יודעים על הקשר בין רוני לוי לעיתונאים. הנה דוגמה לציוץ של אחד מאוהדי חיפה אחרי ההדחה מאירופה:
אותם כוח והשפעה שניטלו מהכתבים בעידן החדש לא נשארים יתומים – הם עוברים לאוהדים, שיכולים לתקשר עם המנהל הספורטיבי של הקבוצה שלהם בלי שיזדקקו לכתבים. זה לא תמיד מסתכם בעידוד ותודות על החתמות ונצחונות. הנה למשל, אותו אוהד מהציוץ הקודם מזהיר את קרלסן שעם שחר אין לו סיכוי לקבל סמכויות, ואולי עדיף לו לעזוב את הקבוצה לפני שיהיה מאוחר מדי:
האוהדים שמיומנים בשימוש טוויטר הופכים, אם כן, להיות נציגיהם של אוהדי הקבוצה כולם. מעמדם נהיה חשוב יותר עבור האוהדים האחרים, וגם עבור אנשי המקצוע שמתחשבים בדעתם לגבי המתרחש בקבוצה. למעשה, גם עבור העיתונאים: לעיתים קרובות בעידן החדש הכתבים מקבלים את המידע מהאוהדים שעוקבים אחרי אנשי המקצוע בטוויטר, ולא להיפך.
המתווכים מיותרים: האיום על מעמד המאמנים הישראלים
המשמעות של השימוש בטוויטר לא מסתכמת בירידת כוחה של התקשורת הממוסדת ובעליית קרנו של "האזרח הפשוט" (או במקרה הזה, האוהד). את זה כבר ידענו על הרשתות החברתיות בתחומים אחרים. אך בעולם הספורט המקומי יש לרשתות החברתיות תפקיד נוסף ואולי אף מהפכני – כזה שעשוי להשפיע על מעמדם של המאמנים.
בשאלה העתיקה "מה עדיף לקבוצה ישראלית – מאמן ישראלי או מאמן זר", אחת התשובות לזכותם של המאמנים המקומיים היא שאלו מעורים בכדורגל המקומי, מכירים את יחסי העבודה ואת הנורמות הנהוגות במגע עם התקשורת, ומכירים אישית את העיתונאים ואת האוהדים. בעידן הנוכחי, כאמור, בו מידע יכול להגיע מכל מקום ומכל אחד, ההבנה הזו היא כבר לא מנת חלקם הבלעדית של המאמנים הישראלים, וגם קשרים ניתן לפתח ולטפח ברשתות החברתיות לא פחות ואף יותר מאשר "בשטח".
אך החידוש חורג מכך: מאמנים זרים שהגיעו לישראל בעבר היו חייבים להחזיק סגל ישראלי שיחבר אותם לקבוצה ויתרגם את רצונותיהם של המאמנים – מקצועית, ובאופן הכי מילולי – לשפה המקומית. עם זאת, הסגל הזה היו לעיתים קרובות זרע הפורענות שהביא בסופו של דבר לכישלון המאמנים ולעזיבתם. העוזרים הישראלים היו מחוברים לתקשורת המקומית והיו זקוקים לה (המאמן יחזור הביתה אם ייכשל, אנשי הסגל יישארו בישראל ויצטרכו למצוא עבודה חדשה), ולכן היו מחויבים לכתבים לא פחות מאשר למאמן החדש. לכן היוו ה"מתווכים" האלה בין המאמן לקבוצה ולאוהדים מקור ראשי לבעיות של המאמנים הזרים, אם על ידי הדלפות ואם על ידי חתירה תחתם.
הרשתות החברתיות, בפשטות, מייתרות את כל אותם מתווכים. המנג'רים יכולים להשתמש ברשתות ממש כפי שקרלסן משתמש בטוויטר, וללמוד מה קורה בשטח הישר מהאוהדים – שלעיתים מחויבים לקבוצה יותר מכל אחד אחר. חידוש זה מאפשר לקבוצות ישראליות לא רק להחתים מאמנים זרים בקלות רבה יותר מאשר בעבר, אלא גם להקיף אותם באנשי סגל זרים שהם מכירים ורגילים לעבוד איתם. גם במקרה הזה מכבי תל אביב פרצה את הדרך, מכבי חיפה עוברת בה, ועכשיו היא סלולה גם עבור הקבוצות האחרות.
המאמנים הישראלים יצטרכו מעתה להפגין כישורים נוספים, מעבר לידיעת השפה, כדי לנצח במאבק על מספר המשרות המצומצם לא רק את חבריהם המקומיים אלא גם מאמנים מתחרים מחו"ל. תשאלו את רוני לוי.
ועכשיו לניסוי קטן
אם כבר עידן חדש, אז למה שאנחנו לא נהיה חלק ממנו? בסוף הכתבה אטמיע ציוץ בו אפנה לקרלסן, ואשאל אותו שם מה דעתו בנושא השימוש של אנשי מקצוע בכדורגל ברשתות החברתיות. במילים אחרות, הכתבה לא בהכרח נגמרת פה – היא עשויה להמשיך בטוויטר. אתם מוזמנים כמובן להיכנס לציוץ, ולהשתתף בשיחה, אם תהיה כזו. אם קרלסן לא יענה? ובכן, אולי זה אומר שעוד מוקדם לדבר על עידן חדש.
(ו…קרלסן ענה)
מצד שני 