אנחנו – הפועל באר שבע: מזל טוב, יש לנו קבוצה

כמה התאפקתי. כל כך הרבה זלזול היה כלפינו, בכל מקום שמעתי שנובס ושנקבל בראש, אפילו מצד אוהדים שלנו – אולי אפילו בעיקר מצד אוהדים שלנו, או שלכאלה אני יותר רגיש. ובכל פעם כמעט נגררתי להתווכח – הרי בשנה שעברה לא הפסדנו להם ואפילו ניצחנו, גם במאני טיים, ובכלל מתי לאחרונה "קיבלנו בראש" במשחק שהיה חשוב לנו. אבל בסוף חשקתי שפתיים וסיננתי דרכן, בואו נחכה ונראה.

כי הנבואה ניתנה לשוטים ואם מישהו מאיתנו היה יודע משהו שאנחנו לא, הוא לא היה עכשיו איתנו אלא נופש בקאריביים עם קוקטייל ביד או מה שזה לא יהיה שמיליונרים עושים בתמונות סטוק. הרי כל הטוטו והווינר נבנה על היומרה של אוהדי כדורגל להבין משהו במשהו, וכמו שאנחנו רואים הטוטו והווינר ממשיך להצליח והאנשים משום מה ממשיכים לחשוב שהם מבינים וממשיכים לזרוק כסף.

חשקתי שפתיים אבל זכרתי ואמרתי בלב, חכו חכו, אני עוד אזכיר לכם ואנופף בזה מולכם ואשלח לכם צילומי מסך בווטסאפ וארטווט את הנבואות שלכם בטוויטר ואגיב לתחזיות שלכם בפייסבוק כדי שתראו אחת ולתמיד כמה אתם מבינים וכמה אתם יודעים, ואולי זה יסתום לכם את הפה קצת ויהיה לנו קצת שקט.

ועכשיו הגיעה עת הנקמה, לא הובסנו ולא קיבלנו בראש ואפילו ניצחנו ובצדק, והגיע הזמן לדחוף את כל הקשקושים חזרה לפנים של הקשקשנים ואת כל החרטוטים לחורים שמהם חורטטו –

ובכל זאת אני לא עושה את זה. כי בשביל מה בעצם? הרי כמו שהם לא יודעים יותר ממני גם אני לא יודע יותר מהם, וזה שניצחנו זה לא קשור אליי ולא מוכיח משהו לגביי, שאני צדקתי או שאני חכם יותר. אני יודע בדיוק כמו כולם, או יותר נכון לא-יודע בדיוק כמו כולם, והדבר היחיד שצדקתי בו זה שלא מיהרתי לנחש ניחושים ולחזות תחזיות, לא לטוב ולא לרע, וגם זה לא מי יודע מה איזה צדק, בסך הכל החלטה נטולת ערך אמת, שהחלטתי במקרה אני לא אוהב לטעות, והרי מי שלא חוזה לא טועה.

מה שכן, אני מצפה מעכשיו מהקשקשנים – קצת צניעות. זה הכל. אתם לא יודעים הכל, ואם לשפוט לפי היום, אתם יודעים מעט מאוד.

*

ובכלל, בשביל מה לחזות תחזיות? שום דבר הרי לא תלוי בנו. זה הכל דיבורים באוויר. סתם. זורקים משהו, כדי יהיה אפשר לנופף בו, "הנה, אמרתי!". נו אז מה? אז אמרת וצדקת, וקודם טעית במשהו אחר, ועוד מעט תטעה שוב ואולי תצא צודק עוד איזו פעם. אז מה? אתה חכם יותר אם ניחשת נכון? הרי זה הכל ניחושים. ואם היית נחשן ממש טוב כבר לא היית פה איתנו. היית מנחש ניחושים בליגה הרבה יותר טובה.

(והנה קטע מצוין בהקשר הזה ששלח לי יקיר הבלוג עופר פרוסנר).

*

ואחרי המשחק מישהו אומר לי – בכלל לא היינו כאלה טובים, זה פשוט ההם שהיו חלשים, ואני בא להגיד לו – תגיד, ראינו את אותו משחק? לא ראית איך ואצק… ולא ראית שריאן… ונטע… ורוקאביצה… והלחץ… והחילופים…?

אבל אני חושק שפתיים, ולא אומר. כי בשביל מה בעצם? למה אני צריך לשכנע אותו במשהו? למה לבזבז על זה אנרגיות? אם קורה משהו טוב בקבוצה, הוא קורה בין אם אגיד לו ובין אם לא. ואם הוא רוצה לחשוב שלא קורה משהו טוב, וואלה, שיהיה לו לבריאות. זה לא משנה כלום במציאות.

ואולי בכלל הוא צודק? אולי איפה שאני חושב שאני רואה מציאות והוא רואה שחורות, הוא בעצם רואה את המציאות ואני רואה ורודות? ואולי בעצם כל העניין הוא המאבק הנצחי בין אופטימיסטים לפסימיסטים. אלה ימצאו בכל דבר סיבה לחשוש ולדאוג, וגם כשיש כמה דברים טובים הרי הכל רקוב מלמטה, או מלמעלה; ואלה יגידו, נכון זה די רע אבל היי, תראה, הנה נקודות אור, והנה עוד כמה, ואולי הם יצטרפו יחד ויהיה אור גדול;

ואלה אומרים, אנחנו מעדיפים להיות מוכנים לכל תסריט, גם הגרוע ביותר, ובמקרה הטוב נופתע לטובה, והכי חשוב – לא נתאכזב. ואני לעומתם מעדיף לקוות שיקרו דברים טובים, בטח כשזה לא תלוי בי, ומקסימום, במקרה הכי גרוע, אתאכזב (ויש שטוענים שמחשבה חיובית גם יוצרת מציאות חיובית, אבל על החיוביות הזאת אני כבר לא מתחייב).

והשבוע שמעתי משפט שממצה יפה את הגישה שאני מעדיף, משפט שאמר פעם שמעון פרס, שעומד למות אז כל המשפטים היפים יוצאים ומסתובבים סביבו כמו הנשמות של המתים בסרטים המצוירים:

אופטימיסטים ופסימיסטים מתים אותו דבר, אבל חיים אחרת.

אז אני מעדיף לחיות בכיף. ("מעדיף". זו בכלל החלטה שלי? אולי זה בכלל עניין של חינוך והשפעה של ההורים ועניינים בילדות וכל זה?).

*

ובכל זאת, ולמרות שזה לא באמת קשור אלינו – בכל זאת נגיד מה ראינו היום. ולו משום שכיף לחשוב על זה שוב ולשחזר.

ראינו שיש לנו שחקנים מצוינים. החל בשוער ובדמויות מסוימות בהגנה, דרך כמה קשרים אדירים וכלה בחלוצים טובים. וראינו שיש לנו זר טוב מאוד אחד, שהיה באמת דרגה מעל כולם, והקהל ידע להודות לו בסיום, ובתקשורת אחר כך כבר קשרו לו כתרים אז אנחנו נימנע, כי כבר נכווינו בזרים שהכתרנו כיהלומים ולבסוף התגלה שהם נוצצים יום כן יום לא, והיום הם אולי, במקום אחר.

וראינו שנטע, נטע, נטע. וראינו שלריאן יש בכל זאת מה לתת, ואם כבר ריאן אז זו היתה החלטה מבריקה להעלות אותו היום בהרכב, במיוחד אם נלקח בחשבון שהמגן השמאלי של הבאר שבעים כל כך גרוע, וריאן תפר אותו כהלכה. ואם כבר החלטה מבריקה אז ראינו שיש לנו מאמן לא רע בכלל, שלא לומר מאמן ראוי, שלא לומר – ייתכן שיש לנו מאמן טוב, שקיבל עוד כמה החלטות שנראו מוזרות קצת לפני המשחק ובדיעבד היו טובות, וגם במהלך המשחק קיבל החלטות מצוינות, ובכלל, אנחנו מרוצים ממך ומהגישה שלך, תמשיך ככה מר מאמן.

וראינו חזרה מפיגור לא קל. וזה מלמד שגם יש לנו אופי, כי כפי שלימדונו רבותינו אופי לא נמדד כשהכל טוב, אלא בהתמודדות עם זה שלא הולך.

וראינו ניצחון. על קבוצה טובה מאוד.

ואם נסכם את האמור לעיל, ראינו שחקנים מצוינים עם מאמן טוב, שידעו לחזור מפיגור ולנצח קבוצה טובה מאוד.

והכי חשוב: ראינו קבוצה. וזה דבר שלא ראינו כבר הרבה זמן. קבוצה, קבוצה ממש! כזאת שיודעת מה היא רוצה לעשות, ומה לעשות כדי לעשות את זה, שיש לה מטרה ברורה ותוכנית משחק עקבית, שיודעת לממש אותה. כמה זמן לא היתה לנו קבוצה? ואפילו אם היו לנו קבוצות פה ושם, לשברירי עונות – קבוצה כזאת? התקפית? עם שמחת חיים? וחדוות משחק? עם רצון ממש לנצח, ולא במקרה?

והיה חיבור בין השחקנים, ראו את זה בכל רגע, והחיבור הזה הלך והשתפר תוך כדי משחק, ושחקנים אשכרה דיברו אחד עם השני, וכיוונו אחד את השני. הם היו קבוצה! ויש כימיה טובה בין כולם, ראו את זה במשחק, וראו את זה אחרי.

ומה שנחמד, זה שלמרות ששיחקנו טוב ושניצחנו, ראינו גם שיש עוד המון מה לשפר. גארי, ומוסא, וקהת ובטח ורמוט. יש עוד מה לשפר, ונראה שיש את האנשים הנכונים לעשות את זה.

*

אז זה מה שראינו, והיה כיף לראות, והיה כיף סוף סוף לחזור ממשחק כל הדרך עד הבית, עם המתיקות הזאת שאופפת ניצחונות גדולים.

היה כיף גדול ועפנו. ועוד מעט נרד לקרקע ונדומם מנועים. כי עכשיו צריך לראות המשכיות ויציבות.

אבל קודם נראה שוב את המשחק.

טוב, אולי גם נעבור על טוויטר ועל פייסבוק ועל ווטסאפ, ונלעג בלב לקשקשנים. אבל אחר כך די.