אנחנו – קריית שמונה: שניים אחורה

אני בדרכים, בין משפחה למשפחה, אז פוסט בתנאי שדה.

*

לקחתי לי קצת זמן להירגע. כי זה היה ביי פאר המשחק הכי מעצבן העונה. אם ההפסד לסכנין עוד נחשב לשכר לימוד והתיקו בפתח תקווה לפחות הראה אופי ונחישות, התיקו היום היה סתם. ממש סתם. היריבה לא היתה חזקה מדי ולא חכמה מדי. לא היינו חסרים שחקנים, להיפך, שחקנים חזרו מפציעה (מלבד השוער, שממילא לא נגע בכדור).
ובכל זאת סיפקנו תצוגה נרפית ועלובה, נראינו כמו קבוצה אנמית, והכי גרוע – טיפשה.
ולראשונה העונה, הדגש במשפט האחרון הוא כבר לא על "נראינו כמו קבוצה". בבית, מול אצטדיון מלא, כשכל התנאים לטובתנו, זה כבר לא מספיק.
יש לנו סבלנות לתוצאות רעות. אבל חייבים לראות התקדמות. והיום לא ראינו התקדמות. דרכנו במקום, שלא לומר הלכנו צעד אחורה, אם לא שניים.

*

יש לנו צוות זר, ובכל זאת אנחנו חולים במחלה הכי ישראלית: כולם עומדים במקום. לא עושים תנועה בלי כדור. תקועים. ולא תגידו שאין לנו מוסרים טובים. יש לנו מוסרים מהטובים בליגה. ואצק כל הזמן מנסה להכניס כדורים פנימה. ורמוט כל הזמן מחפש את המסירה. גם נטע. אבל כשהשחקנים מקדימה לא זזים, אין מה לעשות עם מוסרים כאלה. בפעם היחידה שמישהו עשה תנועה טובה בלי כדור, ורמוט מוצא אותו בכדור חכם וזו היתה אולי ההזדמנות היחידה הבאמת טובה שלנו.
אבל לא זזים. לא נוטלים יוזמה. מאוד ישראלי מצידנו. מחכים שמשהו טוב יקרה. מעצמו. מחכים למשיח. (ואחרי זה, כשהוא נכנס, מופתעים מזה שהוא לא יכול לבד. גם משיח צריך עזרה).
וכמובן, פתאום מתעוררים בדקה ה-70. למה אנחנו צריכים צוות זר אם יש לנו תחתיו קבוצה שכמו כל ישראלי טוב מחכה לרגע האחרון, ואז נלחץ? הרי כל העניין היה לשנות את האופי הזה. לחשוב מראש. להיות מסודרים ומתוכננים. לא להגיע לסוף ואז לאלתר.

*

מה קרה? למה מה שעבד טוב לפני שבועיים ובסדר בשבוע שעבר היה כל כך חלש היום?
למה פתאום רוקביצה מוסר רק אחורה. ולמה ורמוט מאבד כל כדור שני. ולמה קהת לא משתפר אחרי השער בשבוע שעבר אלא רק נסוג. ולמה פלט, עד שהוא מקבל את המקום בהרכב, גרוע כל כך?
מה קרה? זה השחקנים שפתאום הגיעו בלי חשק? אולי פשוט קרית שמונה הצליחה לשבש לנו את תוכנית המשחק, כמו שאומרים הפרשנים? אולי מולנשטין הגיב מאוחר? אולי סתם משהו לא זרם?
יש להודות שמכבי במקום לא אידיאלי בחייה המקצועיים. אם מול מכבי ת"א וב"ש קבוצות עושות פוזה של להילחם אבל אין להן באמת חשק והן מתפרקות על השער הראשון שהן מקבלות; ומול קבוצות קטנות, לעומת זאת, כולן באות התקפי ופתוח ונותנות לשחק; אנחנו תקועים בדיוק באמצע: קבוצות מספיק מפחדות מאיתנו כדי לסגור, אבל גם לא מפחדות מספיק כדי לתת לנו גולים מתנה. והן יודעות שאם יסגרו מולנו מספיק זמן, בסוף יוכלו גם לגנוב גול.
אז מה צריך לעשות? מאיפה אני יודע. אני יכול לזרוק רעיונות, כמו לעלות עם מערך יותר התקפי או להעביר את ההוא לאמצע ואת ההוא אחורה והשני ימינה. אבל את מה שאני יודע יודעים גם בצוות האימון. אז מה זה משנה מה אגיד. במילא לדעתי רוב העניין בסופו של דבר הוא אנרגיות של לחימה, רצון וחיבור קבוצתי. וזה או שיש או שאין. כלומר אפשר לנסות ליצור את זה – ואני מניח שמנסים – אבל בסוף או שזה נוצר או שלא. כימיה. או קסם. מה שאתם מעדיפים.

*

בינתיים אני, אנחנו האוהדים, בעולם מקביל. אנחנו יכולים לשמוח ויכולים להתרגז ולקלל ולהיות מתוסכלים. זה לא משנה. אין לזה כל השפעה. בעולם המקביל הזה אני יכול רק להגיד שבאסה. להגיד שחזרנו צעד אחורה, אולי שניים. ולקוות שזה ישתפר. בעולם המקביל אני יכול להיות טוב לעצמי ולחבריי ולמשפחתי, ולנסות להפיץ טוב במעגלי ההשפעה שלי.
בעולם המקביל יש לי שליטה. או לפחות אשליה של שליטה. בקבוצה אין לי אפילו את זה. זה מקור התסכול התמידי של כל אוהד – הפער העצום בין ההשפעה של הקבוצה על מצב הרוח שלי לחוסר ההשפעה שלי על יכולתה. זה יכול להיות גם מקור השמחה והכיף, היכולת של משהו שלא קשור אליי כמו הקבוצה לשלוף אותי מבאר עמוקה ולגרום לי לרחף פתאום. ככה זה. אנחנו מפקידים את מצב רוחנו בידי חבורה של אנשים אחרים. אז צריך לקחת את זה בפרופורציות, ולהבין שזה לא הכל. אי אפשר לתת לזה להיות הכל. יש לנו גם את חיינו שלנו.
ובאותו זמן להכיר במציאות ובהשפעה העצומה של הקבוצה על חיינו, ולאחל לעצמנו – כי זה המקסימום שאפשר לעשות ביחס לדברים שאין לנו שום השפעה עליהם – שהשנה הקבוצה שלנו תהיה טובה מספיק כדי שנרחף יותר משנצלול.
ולזכור, שבמשך רוב חיינו וביחס לרוב האחרים אנחנו נמצאים הרבה יותר באוויר מאשר על הקרקע או בבארות עמוקות. ולהודות על כך. כי זה לא תלוי בנו. אז אנחנו בכל זאת בני מזל.
שנה טובה.

img-20161002-wa0005

 

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אנחנו – קריית שמונה: שניים אחורה

  1. LOBOGEDAYUNI הגיב:

    שותף לתחושות, אבל לאחר שהאבק קצת שקע, לא לוקח את המשחק הזה קשה מדי. כ ו ל ם היו על הפנים ודי מדהים שרוקביצה ומוגרבי לא מסוגלים לחלוף על פני שחקנים בני 19 וחסרי ניסיון, כמה עטר רצה לקבל אדום בשביל לנוח עד המעבר לבני יהודה בינואר, וכנראה לעולם כבר לא נזכה לראות את דקל קינן מפסיק למשוך סתם את קו ההגנה אחורה ללא צורך. אבל,התעודדתי מהסגירה של האגפים שממנה אכלנו ארבעה גולים העונה. שנה טובה וירוקה

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      כן, סך הכל זה לא נורא אבל אולי בגלל שרציתי לראות התקדמות אז הדריכה במקום עצבנה אותי. במיוחד כשהאחרות בורחות. נו טוב.
      שנה טובה (:

      אהבתי

  2. פראליה הגיב:

    זה היה מסוג המשחקים , שגול קטן או גדול, שכל מי שהיה במשחק, חשב שיגיע, היה משנה את כל הפרשנות לגביו , למרות שזה בטח לא היה משחק אולטימטיבי שלנו , אפשר לראות תהליך שיפור ותבנית של קבוצה, לא הכל אבוד

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      שום דבר לא אבוד כמובן, ולא יהיה גם עוד חמישה הפסדים. אבל הרגשתי במשחק שהחבר'ה תקועים וחסרי אנרגיות, וזה איכזב אותי. עוד גול היה מספק אותי – אבל זה לא היה משנה את כל הפרשנות שלי. האנרגיות היו נמוכות, וזה שלא ניצחנו הוסיף לבאסה. מה שכן, מאז המשחק אני שומע אחרים שהיו מרוצים ממנו, אז אולי זה אני שהייתי באנרגיות נמוכות.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s