מלכוד 04: סיפורו של אוהד פרובינציאלי עם חרדת נטישה

הרבה חופש אה? תיכף חוזרים. בינתיים, משהו שכתבתי ל"הארץ". אגב, פה תוכלו למצוא עוד פוסטים על האוהד הפרובינציאלי

*

יושב לו האוהד הפרובינציאלי על הספה מול הטלוויזיה, צופה בקבוצתו האהובה מתרוצצת על הפרקט – ומנסה בכל כוחו שלא לאהוד אותה.

הוא מתאמץ שלא לצעוק בשמחה כשקבוצתו חוטפת כדור ליריבה; סוכר את פיו שלא למלל תפילת ניחוס כששחקן יריב עומד על קו העונשין; מאגרף את אצבעותיו כדי שלא יצטלבו מעצמן כשהכדור שזרק שחקן קבוצתו דואה באוויר.

אם עומדת להיפלט לו אנקת התרגשות כשהפורווד האתלטי מנתר להטביע – הוא מחניק אותה. הוא יעשה הכל כדי שלא לזנק בהתלהבות אל מול אלי-הופ של קבוצתו – ואם עליו לאזוק את עצמו לספה, יהא כך.

וכל זאת למה? כי הוא יודע ומבין היטב, שככל שיאהד יותר את קבוצתו, כך יתחבר יותר לשחקניה ויזדהה איתם. וככל שיתחבר לשחקניה, גדול יותר יהיה שברון הלב שיחווה כאשר אלו יעזבו את הקבוצה. ויודע הוא שהם יעזבו. אם לא בקיץ הקרוב אז בזה שלאחריו, וזה עשוי לקרות עוד הרבה לפני כן, כבר בעוד חודשיים או שבועיים ואפילו קודם. מי יודע, אולי זה המשחק האחרון בו הוא רואה את הרכז הזה או את הקלע הזה.

ולאוהד הפרובינציאלי נמאס. הוא חווה כבר כמה וכמה שברוני לב בשנים האחרונות, והוא אינו מוכן לעבור זאת שוב. ההתלהבות, ההתאהבות, הקשר, הפרידה, הכאב, הגעגוע – גופו כבר מצולק מעשרות מקרים זהים, ולבו כבר נשבר והודבק כל כך הרבה פעמים כבר, שכבר אי אפשר לדעת אם ניתן יהיה לאחות אותו שוב.

ממי הוא נאלץ להיפרד? ממי לא. היו מאליק ודבון, בי ג'יי ודורון. היו פט ופול ודונטה וסילבן, ובריאן ורנה ואייק ואדריאן. וכולם היו נפלאים וקלעו אינספור סלים, וכולם ניתרו גבוה וכולם זינקו על הפרקט, וכולם נתנו את התחת ואת הנשמה מולו, כאילו עשו זאת רק בשבילו – וכולם שברו את ליבו כשהלכו, או ליתר דיוק – הולכו, למקומות אחרים.

וזה עוד בלי לדבר על הישראלים. לישראלים הוא בכלל לא העז להיקשר, שכן ידע שאותם הוא ישוב ויפגוש שוב ושוב, אך כשהם לובשים בגדים בצבעים אחרים, שתפרו להם זרים, וכשהם מנסים לפגוע בו – דווקא בו, שהריע להם וקרא בשמם ושר להם שירי אהבה! – לפגוע בו מהשלוש, להכות בו מהצבע ומחצי הפינה, להשפיל אותו בדריסה גדולה או לירות בו – דווקא! – חץ בשניה האחרונה.

ועד שכבר נקשר לישראלי אחד, שלא רק נשאר בקבוצה אלא אף הפך להיות בשר מבשרה, קיר בטון באולמה – גם הוא, הקיר האימתני, הבלתי ניתן למעבר, פורק כלאחד יד ברגע מר אחד, בגחמת אדון אכזר.

ומיהו אותו אדון? מיהו שליט גורלה של הקבוצה, מיהו האחראי לכל אותם שברונות לב של האוהד המסכן, שיכול היה לאהוד לפחות שתי קבוצות אחרות ולראות אותן עולות ופורחות ומצליחות, אך בהיותו אוהד אמת (וגם בהיותו פרובינציאלי, כאמור) בחר לאהוד דווקא אחת שמסבה לו כל כך הרבה כאב וצער?

ובכן, הוא מתעתע, האדון הלז. כי במבט ראשון לא תראו אדון אכזר, תראו רק איש נחמד, אפילו ג'ינג'י – סימן ידוע ומוסכם לנחמדות, עם משקפיים וזקנקן, כרס זעירה וחיוך קטן. ולא רק שהוא נראה נחמד וזז נחמד ומדבר נחמד, אי אפשר גם ממש לכעוס עליו. כי נכון, אמנם בכל קיץ מחדש שולח האדון לדרכם את כל הכוכבים שהאוהד נפל ברשתם, ומביא במקומם כל מיני פלונים אלמונים מאי שם, מיערות הגשם ומהרי האנדים; ובכל קיץ האוהד זועם ומוחה ומתלונן על נפילתה של הקבוצה ועל אובדנה המובטח; אך בכל סוף עונה מחדש הוא נוכח, שהאדון יודע את מלאכתו ועושה דווקא עבודה לא רעה בכלל, שלא לומר טובה מאוד, ולפעמים אפילו לוקח אליפות ומעיף לכולם את הסכך –

ואז נפטר מכל הכוכבים האהובים ומביא זרים אלמונים, וחוזר חלילה. כי ככה זה. כך כנראה כתוב למעלה – אם מיאמי היא "למעלה", וסביר שלעומת הפרובינציה של האוהד הפרובינציאלי, היא אכן שם.

(ולפעמים חושב האוהד הפרובינציאלי, שאולי זה בכלל לא באשמתו. אולי זה בכלל האדון שיש לו בעיה. מי יודע? אולי מישהו נטש אותו בילדותו אז עכשיו הוא נפטר מאנשים לפני שינטשו אותו? אוהדים, בטח הפרובינציאלים שבהם, רגילים לחשוב על בעלי קבוצותיהם, בטח האמריקאים שבהם, כעל אנשי עסקים מחושבים, שיודעים מה הם עושים, ואם הם כבר טועים הרי זה מתוך קמצנות, או עצלות, או משהו מעין זה שתלוי בהם וברצונם. אבל גם הם הרי בני אדם, ממש כמו האוהדים, וגם להם יש בעיות פסיכולוגיות וכל מיני גחמות לא מוסברות – רק שהם, הגחמות שלהם משפיעים על אנשים אחרים, מה אנשים, על ערים שלמות ולפעמים על מדינות. יכול להיות שבגלל איזו נטישה בילדותו של איזה ג'ינג'י ממיאמי אני אזוק עכשיו לספה, שואל את עצמו האוהד הפרובינציאלי וגם עונה, מה זה בעצם משנה. במופלא ממך אל תחקור, הוא מתרה בעצמו. זה רק יגרום לך להרגיש יותר קטן ועלוב. פשוט תניח שהוא יודע מה שהוא עושה – רחום ואכזר וחנון וקנאי, זועף ורב חסד, צופה הכל ומעניק רשות, ואם נתן או לקח – הכל חלק מתוכנית על, יהי שמו מבורך. האוהד הפרובינציאלי משלים עם המכתוב, ונאנח).

מה יעשה, אם כן, האוהד המסכן? מצד אחד הוא נזהר שלא להתרגש, שלא להתחבר; מצד שני, הוא אוהד, וככזה הוא פשוט לא יכול שלא להיקשר. הוא יושב מול המסך, אזוק לספה, פיו סכור ואצבעותיו מאוגרפות. תקוע במלכוד 04, שבוי בלימבו בלתי אפשרי, הוא מנסה להיות קשוח ואדיש, אולי אפילו לא להסתכל; אך עיניו נודדות מאליהן אל המרקע, רואות בעל כורחן כיצד הזר החדש, שאת שמו טרם למד, עולה להטבעה; כיצד הקפטן החדש, שזה עתה מונה במקום ההוא שהלך, קובר את השלשה. וכשקצה קצהו של חיוך מתחיל לבצבץ על שפתיו ופיו לאט נפער, יודע בליבו האוהד הפרובינציאלי ששוב, גם העונה, גורלו נגזר.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, ירוק עם כדור כתום, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s