מכבי תל אביב – אנחנו: חג שמח

אוקיי אז ככה: יצא שאמש היתה הפעם הראשונה שישבתי ביציע העיתונאים, ככתב של "ספורט הארץ" (אני לא כתב אלא עורך וכותב טורים, אבל החלפתי את הכתב, דור בלך, שנמצא בחו"ל). יצא לי מעולה כי אחרת לא היה לי כרטיס למשחק, ולא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי במשחק הזה. מצד שני, בסוף המשחק ולאחריו הייתי עמוק בכתיבת הטור/סיקור של המשחק (שתוכלו לקרוא פה), ככה שלא יצא לי בכלל לחגוג את הניצחון. ואחרי שסיימתי ושלחתי את הטור, חזרתי הביתה עם אוהד מכבי תל אביב (האיש המקסים העונה בטוויטר לשם הבדוי Yagon Tugati – מומלץ לעקוב – וזו עוד הזדמנות להודות לו על הטרמפ ולהתנצל בפניו על הייבוש אחרי המשחק) – ככה שגם בדרך חזרה לא יצא לי לעבד ולעכל את הניצחון, וגם לא לעשות את הדבר המתבקש אחרי משחק כזה, שזה לעבור על כל טוויטר ולראות מה כולם כתבו בכל רגע נתון.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שכשהגעתי הביתה ראיתי כמובן את התקציר ומאז, במשך כמה שעות, עברתי על טוויטר. ככה שעכשיו כבר נורא מאוחר ואני רוצה וצריך ללכת לישון. אבל לא אותיר אתכם בלי פוסט לבוקר, בטח לא אחרי דבר כזה; רק שאין לי כוח לעבוד עכשיו בלחבר את את הנקודות שרציתי לכתוב ולהפוך אותם למשהו קוהרנטי עם נושא אחד מרכזי וזה. אז תקבלו פשוט את הנקודות הגולמיות, ובלי הרבה עריכה, וזהו.

1. נתחיל במה שהתחלתי איתו. זה היה המשחק הראשון בחיי בו ישבתי ביציע העיתונאים, וזו היתה חוויה קצת משונה. מאוד שונה מלשבת ביציע. הגעתי בחולצה שחורה, אובייקטיבית יעני, ובכלל ניסיתי להישאר אובייקטיבי כל המשחק, לא לצעוק יותר מדי, בטח לא לעודד, וגם להתאפק חזק שלא לקפוץ בגולים (בגול השני לא יכולתי שלא לקום ולתפוס את הראש).

זה היה מוזר כי זה היה מנוגד לכל מה שאני רגיל אליו במשחקים של מכבי. להתאפק שלא לשמוח זה בדיוק המצב ההפוך ממה שאתה עושה כשאתה רק אוהד ביציע, שזה לשמוח כמה שאתה רק יכול, אפילו להביא את השמחה לאיזה שיא, להתפרק כמה שאפשר, כי אתה יודע שלא בטוח שתהיה לך עוד הזדמנות, עכשיו זה הרגע והוא נדיר וזמני אז תסתער עליו לפני שתחטוף מצד שני.

[בדיעבד, נזהרתי קצת יותר מדי – לעומת החולצה השחורה שלי, מסביבי היו כתבים למיניהם שלבשו חולצות צהובות-כחולות, בלי להתבייש; וחיים שדמי למשל, שישב מתחתיי, אוהד צהוב ידוע, לא חשב לרגע להתאפק בתגובות – הוא צעק על השחקנים, קפץ בהזדמנויות ונמרח על השולחן אחרי כל החטאה. יקיר הבלוג עופר פרוסנר, שישב לצידי (לפחות זה! היה לי עם מי לשמוח בשקט), סיפר לי שככה זה תמיד אצל שדמי. אם יוצא לכם, נסו פעם לשבת לידו במשחק. מיצג חי של אהדה טוטאלית].

מה עוד אפשר לספר לכם על החוויה? שזה די מגניב, בקטע פרובינציאלי. אני אמנם עובד כבר כמה חודשים בעיתון ועבדתי בעבר בתקשורת ואני מניח שאני אמור להפגין פאסון של "אה, שטויות, מה יש להתרגש, כולה יציע עיתונאים"; אבל אני יודע שקוראים אותי פה אנשים שמלווים אותי מאז תחילת הבלוג, כבר איזה שש שנים, והם (אתם) חלק מהחיים שלי ולא רק מהאהדה שלי, ואני משתף אותם (אתכם) בהרבה תחושות אישיות, אז אנחנו כבר אינטימיים, אתם יודעים, סוג של, במין אופן חד צדדי כזה; אז אני רוצה לספר לכם שזה ממש לא היה רגיל בשבילי, ואפילו קצת מרגש, לשבת כשמסביבי כל מיני אנשים שאני רואה בטלוויזיה – הנה הפרשן והשדר ההם, חנוטים בחליפות, והנה איש הטלוויזיה הזה שאני רואה על המסך מגיל אפס והוא ממש אליל בשבילי ומודל לחיקוי, ועכשיו אני כמוהם, אחד מהם, אולי אתחכך בהם אחר כך בחדר העיתונאים ואשאל את האליל אם יש לו מטען לאנדרואיד; והנה הפרשן המצוין שאני קורא את כל הטורים שלו בעיתון ובאתר (ניגשתי להגיד לו, למה שלא יידע שהוא מצוין? שיידע), והנה הכתב הגרוע מאתר הזבל ההוא והנה הפרשן הדווקא סבבה מהאתר השני (אמרתי גם לו שהוא סבבה. בכלל, כשיש משהו טוב להגיד אני בעד להגיד, תמיד). אוי והנה הכתבי חצר האלה שרק לא מזמן ירדתי עליהם בבלוג ובטוויטר, לא נעים קצת, אני אעשה כאילו לא ראיתי אותם (כאילו יש להם מושג מי אני). בקיצור, חוויה קצת פרובינציאלית, אבל מה לעשות, אני באמת מהפרובינציה, גם גיאוגרפית וגם מטאפורית, בטח בכל מה שנוגע לתקשורת הספורט. והנה עכשיו אחרי משחק אחד, כשעברנו את השלב הראשוני הזה, זה כבר פחות עניין. בפעם הבאה כבר יהיה לי הרבה יותר פאסון, בטוח.

בקיצור, נחמד להיות ביציע העיתונאים. אבל יותר נחמד להיות אוהד ולקפוץ בגולים. בטח במשחק כזה.

2. במשחק כזה, שלפניו כולם ציפו להפסד שלנו, אולי אולי לתיקו. אבל מה אנחנו יודעים? אף אחד לא יודע כלום. הנה, פתאום ככה. וכבר עברנו אלף פתאום ככה-אים כאלה, שלא ציפינו – ובכל זאת. רק לפני כמה שבועות היה כזה. ובכל פעם אנחנו מופתעים מחדש.

כי אף אחד לא יודע כלום. עברתי על הטוויטר, ואחרי הרבה משחקים שבהם שמענו "אמרתי לכם" מסוג אחד, עכשיו אני רואה כל מיני "אמרתי לכם" מהצד השני. עזבו אתכם. אף אחד לא יודע כלום. יש אנשים עם מזג אופטימי ויש כאלה עם מזג פסימי, באופן כללי; ולכל אחד יש מחשבות והרהורים ומשאלות לב ותקוות ופנטזיות, וגם פחדים וחששות ספציפיים משלו; ואף אחד לא יודע כלום.

אז עזבו את ה"אמרתי לכם". לא מעניין. אף אחד לא באמת יודע מראש. יש פרשנים שיודעים לנתח-בדיעבד קצת יותר טוב מאחרים. ויש סתם אוהדים שיודעים לנתח יותר טוב מהפרשנים. יש כתבים שקצת בסוד העניינים והם יודעים טיפה יותר על הלך הרוח בקבוצה. אבל גם הם צריכים לדעת לקרוא את המפה כדי להבין – וגם זה לא מספיק בשביל לחזות משהו. אף אחד לא יודע כלום, גם השחקנים עצמם. וכשהם כבר יודעים משהו לגבי איך הם בעצמם – פתאום יש גם יריבה בתמונה.

זה לא אומר שכאוס מוחלט. יש מומנטומים, וכשיש מומנטום של הצלחה נוטים להמשיך להצליח, וכשיש מומנטום של כישלון נוטים להפסיד. אבל אתם יודעים מה הקטע? שאף אחד לא יודע מתי המומנטום יתחיל להשתנות. ומתישהו הוא תמיד מתחיל להשתנות.

אז כולם נביאים, וכל הנביאים שוטים, וכולם רוצים לחשוב שהם יודעים, כי לדעת זה להחזיק באיזה שמץ של שליטה על החיים שלך, איזושהי ודאות, ולא לדעת זה להיות קצת אבוד בעולם; ואף אחד לא יודע כלום. די ליומרנות הריקה, די ל"אמרתי לכם". אמרת אלף דברים, באחד צדקת, במקרה, אז עכשיו אתה עף על עצמך. וכל מה שטעית בו נשכח. עזוב. אתה לא יודע כלום. ותכל'ס? זה גם יותר כיף ככה. תן לחיים ללמד אותך כמה הם יותר גדולים מכולנו. הרי אם היינו יודעים משהו זה היה די משעמם, כל העסק.

3. ניצחנו. ניצחנו! זה היה אדיר. אני מנסה לחשוב על דברים מקצועיים שיש לי להגיד, ואין לי. אולי זה כי את כל מה שהיה לי להגיד מקצועית אמרתי שם, באתר. אני כן רוצה להגיד שמערכים על הנייר לא אומרים יותר מדי. זה שוב העניין הזה של שליטה, אנחנו חושבים שאם נגיד 3-3-4 או 2-4-4 אז יש לנו איזו ודאות לגבי משהו בעתיד. אבל אין לנו – כי ספרות הן דבר קבוע אבל משחק הוא דבר גמיש ומשתנה. אפשר להורות לשחקנים לעשות פעם ככה ופעם ככה, לעזור שם בהתקפה ובמקום אחר בהגנה, להחליף צדדים ולחתוך לאמצע, לבוא לעזרה או להישאר למעלה. המערך על הנייר נשאר על הנייר. מה שחשוב זה איך זה מתבצע על הדשא.

וכמו מערכים על הנייר, אותו דבר שמות. סגל שחקנים טוב זה חשוב – אבל הרבה פעמים אנחנו יודעים אם הוא היה טוב רק בדיעבד, פתאום כשהוא לוקח אליפות הוא נראה לנו מבריק ונוצץ, כשאותו סגל, כשלא לוקח, נראה לנו כל כך דהוי ואפרורי וחלש. "שחקנים טובים" זה חשוב בערך כמו גנים: חשוב, אבל כל כך הרבה יותר חשוב מה עושים איתם. איך מכווינים אותם, ואיך מחברים אותם יחד, ומה עובר עליהם, ומה יודעים להוציא מהם. הפוטנציאל זו רק ההתחלה, הצעד הראשון, אבל כל העניין הוא הדרך. המאמץ שהאדם משקיע, וגם הנסיבות והמזל, ובטח ההדרכה שהוא מקבל. ולכן מאמן זה דבר כל כך קריטי, אולי הכי קריטי, ממש כמו הורים, כי הוא זה שאמור לחבר את כל זה ליישות אחד שמתפקדת היטב ויודעת גם לחשוב לבד כשהיא צריכה (וכמובן שגם מאמן זה לא הכל, ויש חשיבות גם לגנים שהוא קיבל, כלומר לשחקנים, ויש חשיבות גם למי שמעליו ולהדרכה והייעוץ שהוא מקבל; כמו שהורים הם לא לבד בעסק). ואתמול למשל, בזכות הכוונה טובה של המאמנים, גם שחקן שנראה לנו כל כך עלוב ומיותר לפני כמה שבועות פתאום מקבל את ההזדמנות הנכונה במיקום נכון במשחק הנכון מול הקבוצה הנכונה, ו-וואו! מי ידע שיש בו את זה? ושחקן מהקבוצה השניה, עם כל הסוואג וכל הכסף שהוא חי בו, וואלה לא מוצא את הידיים והרגליים. ככה זה. קבוצה. כל כך הרבה גורמים שצריכים להתרכב ביחד.

אז מה עושים? איך יודעים מתי הסגל מספיק טוב ומתי הוא לא מספיק טוב והתפקיד שלנו לעשות קצת רעש? סומכים על אנשי המקצוע, זה מה שעושים. בגלל זה הם אנשי מקצוע, זה מה שהם בחרו לעשות בחיים שלהם, והם מקדישים את ימיהם ולילותיהם לדבר הזה. אז נותנים בהם אמון, ונותנים להם קרדיט, שזה אומר זמן וסבלנות. וכמובן נשארים שם כדי להשגיח; ואם רואים שוואלה זה לא עובד, גם זה קורה, לפעמים הם לא מתאימים לקבוצה או לסיטואציה (וזה לא אומר שהם "טובים" או "לא טובים", בכלל המושג הזה נזרק בקלות רבה מדי) – אז אומרים חלאס, קיבלתם הזדמנות, עכשיו תפנו לאיש מקצוע אחר, שאולי יותר מתאים כרגע.

ואם צריך לשים את האצבע על הבדל אחד בינינו לבין "אירופה", בין המקצוענות שם לבין המקצוענות פה, זה ההבדל בעיני: ההכרה בכך שמדובר במקצוע. לא סתם קוראים לזה "מקצוענות". זה מקצוע, ואם יש מישהו שמבין משהו במקצוע זה מי שהתמחה במקצוע ועובד במקצוע, וצריך לתת לו את הקרדיט על זה, כמו בכל מקצוע, מתופר או מנקה רחובות ועד מדען טילים או נשיא. אז עם כל הכבוד להבנה של כולנו – אנחנו לא מוכתמים כשאנחנו נכשלים, ולא משלמים את המחיר כשאנחנו טועים. מקסימום אומרים אופס, טעינו. יש מי שעובד בזה, שזו הקריירה שלו, והפרנסה שלו והכבוד שלו והשם שלו. מגיעה לו ההזדמנות להוכיח שהוא טוב בזה. והכוונה היא לא רק למאמנים אלא גם לשחקנים ובכלל לכל מי שבחר בכדורגל כמקצוע שלו. לא משנה מי הם, תנו להם הזדמנות.

4. אני נזכר עכשיו שלפני המשחק היה איזה דיונון (דיון קטן, לא הדג) ברשת של איזה ניצחון אנחנו מעדיפים. ויש כזה ז'אנר, אתם בטח מכירים, של לרצות לנצח "בדקה ה-90, ובזכות טעות שיפוט". למה? כדי שהאוהדים של היריבה יתבכיינו ויסבלו. אני לא מבין את זה, נשבע לכם. הרבה יותר כיף לי לנצח כשאני מרגיש שניצחנו בצדק, בלי עזרה מאף אחד. שניצחנו כי היינו יותר טובים, או יותר יעילים, ולא בגלל שהשופט נתן לנו. ובטח שאני מעדיף שהאוהדים היריבים יקבלו אחר כך את העליונות הזמנית שלנו, ולא יטענו שאם השופט לא היה נותן לנו אז לא היינו מנצחים. לא רוצה כוכביות. רוצה לנצח, בזכות. אז איזה כיף שניצחנו ככה. לא יודע אם יותר טובים – כלומר, אולי לא עדיפים על הדשא, אבל ניצחנו בזכותנו. וזה הרבה יותר כיף ממה שהיה אם היינו מנצחים בזכות איזה פנדל מקרי בגלל טעות של שופט, נשבע לכם. (ובמובן מסוים כן היינו עדיפים על הדשא, כי אנחנו הגנו יותר יעיל מהם, ותקפנו יותר יעיל מהם. וזה מה שנקרא מבחן התוצאה. אז במבחן התוצאה היינו יותר טובים. כפול שתיים).

5. ויש את הקטע עם בניון. שאני חייב להגיד שקשה לי. כן, גם אני כעסתי מאוד כשהודיעו שהוא עובר אליהם. בטח בתזמון שזה היה. וגם אני לא יכול לראות אותו עכשיו רץ לקהל של מכבי תל אביב כאילו היה שם מאז ומתמיד. אין ספק שהוא יצא קטן. אבל אני לא יכול, ולא רוצה, לשכוח לו שנים אדירות שהוא נתן לקבוצה. הוא גרם לי אושר כל כך הרבה פעמים, ואהבתי אותו כל כך – ולא רק במכבי, גם בספרד ובאנגליה אהבתי אותו – שאני לא מוכן לתת למה שקרה בחודשים האחרונים להרוס לי את זה.

הסיפור של העזיבה פוגע בעיני בעיקר בו ובמה שהוא רצה להשאיר אחריו. הנאמנות החדשה והנלהבת שלו למכבי תל אביב מבזה, לדעתי, בעיקר אותו. לא היה מזיק לו קצת להוריד את הראש ופשוט לשחק טוב, בלי כל מה שמסביב (הוא לא יודע איך עושים דבר כזה). אבל את מה שהוא נתן לי, אני לא יכול למחוק או להחזיר. זה חלק ממני. ועל זה אני חייב לו, מבחינתי, לפחות לא להפנות לו עורף. אפילו אם הוא, בטפשותו, עשה את זה לנו. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה (אני בטח לא אשיר לו שירי שטנה) – אבל בשבילי הוא היה אליל ועכשיו הוא כבר לא, אבל הוא גם לא אויב. יריב, אוקיי. לא אויב. ואם יורשה לי גם לחרוג מהזווית האישית שלי – אני חושב שדווקא למחול לו, בזכות העבר וכל מה שהוא כן נתן לנו, יכול להיות אחד הדברים הגדולים שקהל של קבוצה אי פעם עשה.

6. אוהדי מכבי תל אביב יכולים להגיד עד מחר ש"היריבות האמיתית" שלהם היא עם היריבה העירונית שלהם, ושאין להם באמת יריבות איתנו. הם יודעים בדיוק כמונו שמאז שנות השמונים, כבר כמעט ארבעים שנה – אנחנו, מקצועית, היריב הכי גדול שלהם. מהעשיריה שהמשכנו לספור להם עוד שנים אחר כך; דרך החמישיה ההיא, עם הקבוצה המדהימה שהיתה לנו אז; עבור באינספור מפגשים אדירים, חלקם עם סיומים מטורפים (בניון, כבר אמרתי?); וכלה בגמר הגביע של העונה שעברה, וכולל המשחק אתמול. הם יכולים להפטיר כמה שהם רוצים באדישות מעושה שאנחנו "יריבה ספורטיבית לא רעה" – היו מתים. הטראומות שגרמנו להם חרותות עמוק בנפשם, וחקוקות גם בפנתיאון של התרבות הישראלית. את "חזרנו מחיפה עם הפנים בין הידיים" אף אחד כבר לא יוכל למחוק.

הם חושבים שהיריבות העירונית שלהם יותר גדולה, כי זה מה שהם רגילים לו מעשרות שנים שבהן מה שקבע היה ההגמוניה בתקשורת – וכשכל הכתבים והפרשנים הם או צהובים או אדומים, זה כל מה שחשוב. אבל מקצועית כבר מזמן אין ספק שהמועדון הירוק לא נופל מהצהוב, שלא לומר עולה עליו; וגם תקשורתית הם יילכו ויפנימו שכבר אין מרכז אחד, ושליטתה של התקשורת הממוסדת היא נחלת העבר. ממש כמו שהם מתחילים להתרגל לכך שבכדורסל הם כבר לא הקבוצה של המדינה, ושבכדורגל אנשים אומרים "מכבי" וכבר לא בהכרח מתכוונים אליהם.

7. אבל זאת בעיה שלהם. אני גדלתי על שנאה (ספורטיבית) למכבי תל אביב, כשכל משחק נגדם הוא מלחמת עולם, וכל ניצחון עליהם הוא יום חג. אז יכול להיות שאתם חושבים שאתמול, עם יציאת שמחת תורה, החגים נגמרו ועכשיו כבר אחרי החגים. אתם טועים. היום חג.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה ארס בלוגיקה, בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, תקשורת השרוכים, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

18 תגובות על מכבי תל אביב – אנחנו: חג שמח

  1. פרלה הגיב:

    6 בבוקר. לא הבטחתם ברבע ל 11? תענוג!!!!

    Liked by 1 person

  2. מתי הגיב:

    היום חג. וואלה הופמן היום חג. תודה שהענקת לי את כל מה שאני צריך בחג.

    אהבתי

  3. מתן גילור הגיב:

    נהניתי לקרוא, כרגיל.

    Liked by 1 person

  4. PERLA הגיב:

    בכל 1,400 ומשהו הימים מאז הנצחון האחרון עליהם חזרתי וטענתי שנצחון חדש יהפוך את שעון החול בין הקבוצות.
    הנצחון בגמר הגביע היה אותו ניצחון חדש. אתמול כבר ספרנו 2 נצחונות רצופים עליהם ועוד על האפס.
    אימפריות בכדורגל הן בנות חלוף. תשאלו את הלווויים ואת שחר.
    עטר עם מלא ספרינטים. סאן עם הכי הרבה ק"מ. גלזר עם 180 דקות ללא ספיגה. גארי עם גול מהסרטים. עטר עם גול מהתיאטרון. מוסא עם בישול של מאסטרשף. כל הקישור עם סיוע מטורף לבלמים.
    בתוספת הזמן כבר הייתי רגוע שלא נפסיד.
    תודה לכם תור ורנה.
    תודה לך מכבי.

    Liked by 1 person

  5. יניב הגיב:

    היום חג. ובשבילי זה יום חג לבוא לראות אותה ולבוא לקרוא אותך.
    חג שמח!

    Liked by 1 person

  6. tsoof הגיב:

    חג גדול. גם הרבה שמחה וגם תחושה שפתאום יש דרך.

    שנה טובה, הבן יקיר לי. ובהצלחה שמה בסמול.

    Liked by 1 person

  7. פראליה הגיב:

    חגלמעכר שמח לכולם ,

    סגלים? בגדול, השחקנים שמשחקים בארץ ברמה דומה, אתה יודע שיש לך משהו טוב ביד, כשאתה רואה קבוצה על המגרש, וכשיש קבוצה שעובדת ביחד, זה נותן לאינדיבידואלים להוציא מעצמם את הכישרון החוצה. מה שאתה רואה מהרגע שרנה לקח את הג'וב, זה שיש קבוצה שמנסה לשחק כדורגל, מעבר לבחירת שחקנים חכמה כזו או אחרת, אתה רואה את הביחד, מה שלא ראיצ בחמש שנים האחרונות. וכן, לא כזה גס חהגיד, תהליך.

    לגבי יוסי, מרגיש ממש כמוך, גם הראיון שלו אתמול הוסיף לו הרבה נקודות, לא יכול לשנוא אותו ולא רוצה, הוא דמות ענקית בהסטוריה של המועדון, עם כל השטויות שעשה בקדנציה האחרונה.

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      אחלה חגלמעכר (:

      אהבתי

    • מבסוטון הגיב:

      אכן חג שמח. ובניגוד לניצחון בגמר – כאן ראו מהלכים של כדורגל. של קבוצה.
      אבל…
      רק לי הציקו החילופים של מולנשטיין?
      על פניו, להכניס את ריאן ולהכניס מהירות על הקו נשמע הגיוני. בפועל, ריאן עשה פריצה אחת בלבד.
      עטאא בכלל לא נראה קשור לנעשה על הדשא. מאז שנכנס – לא רק שהצהובים השתלטו לגמרי על המשחק (ואז גם באו חצי מנסיונות ההבקעה שלהם, ולכן הסטטיסטיקה של האיומים קצת מטעה), לא רק שלא היו חילוצי כדור במרכז ודחיפה למעלה – בלי קהת ובלי ורמוט לא היה מי שייתן פס טוב לריאן או לעטר.
      אז אמנם הובלנו בשני שערים, אבל עדיין…
      נקווה להמשכיות מול אשקלון, ולא ליפול שוב למשחק מרגיז וללא אנרגיות.

      Liked by 1 person

      • הופמן הגיב:

        האמת, נראה לי שאתמול רק לך הציק משהו (: ריאן הכניס מהירות אבל היה לא טוב, אני מסכים. פעם אחת איבד סתם כדור שהיה יכול להביא את השלישי.
        לגבי עטאא – בשלב הזה כבר לא ממש שמתי לב מה קורה. אבל אני שמח שמחזירים אותו לעניינים.
        המשכיות היא מלת המפתח, לגמרי.

        אהבתי

  8. אייל הגיב:

    מאחל לנו שנמשיך להנות ולהם יגון תוגתי לשנים רבות

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s