הפועל חיפה – אנחנו: השורה התחתונה

"במשחקים האחרונים זה היה נראה שאתם מתכוננים במיוחד לקראת היריבות, עם התאמות מיוחדות, כמו סאן מנחם באגף שמאל, ואחר כך ריאן כמגן ימני. והערב היה נדמה שפשוט באתם כמו למשחק הקודם, עם אותו הרכב באותו מערך ובלי הכנה מיוחדת, וחשבתם שגם כך תנצחו. אני צודק?"

כך – רק בצורה הרבה פחות שוטפת ובאנגלית די משובשת – שאלתי את רנה מולנסטין במסיבת העיתונאים אחרי המשחק. אני חושב שהשאלה שלי קצת עצבנה אותו. השאלות שנשאל עד אותו רגע היו עדינות ובנאליות למדי, והיה נראה שהוא לא ציפה לשאלה מתריסה כזו. גם הדובר דודו בזק נשא לשם שינוי את העיניים מהטלפון שלו, ונעץ בי מבט. "לא", ענה המאמן. "אתה לא צודק. התכוננו כמו תמיד. אנחנו מתכוננים לקראת כל משחק". הוא היה נרגז ופניו הסמוקות גם כך נעשו עוד יותר סמוקות מהרגיל, או כך לפחות היה נדמה לי. התכווצתי קצת בכיסא. "לכל משחק אנחנו באים מאוד מוכנים", חזר ואמר בכעס, כשהוא מדגיש את המלה האחרונה.

אני לא מתכוון להחמיא פה לעצמי ולשאלתי הנוקבת או לבקר את העיתונאים האחרים על התחנפויותיהם ושאלותיהם הרפות והמלטפות. אבל העיתונאים האחרים באמת היו די חנפנים, והשאלה שלי באמת היתה, לעומת הליטופים שלהם, די נוקבת. אני מבין אותם – הם צריכים לשמור על יחסי עבודה טובים עם המאמן והמועדון, ואני מה אכפת לי, במילא הפעם לא הייתי צריך להעביר סיקור לעיתון וגם לא התכוונתי לכתוב את התשובה שלו. באמת עניין אותי לדעת.

חשבתי שהדיאלוג הקטן שלנו נגמר, אבל הוא לא הרפה. "לא היית שואל את השאלה הזאת אם היינו מבקיעים אחת מההזדמנויות ומנצחים, נכון?", אמר וניסה לקדוח בי חור קטן עם מבטו. התכווצתי עוד קצת. "אבל… לא עשיתם את זה", מלמלתי, והעברתי את המיקרופון לליאב נחמני. רנה בתגובה נהם משהו בחוסר שביעות רצון. גם לזה הוא כנראה לא ציפה. 0-1 לי. בסך הכל, אני חושב, תפקדתי די טוב במסיבת העיתונאים הראשונה שלי אי פעם.

*

וזה, פחות או יותר, כל העניין. אחד הדברים הנחמדים בספורט זה שיש את מבחן התוצאה. הרי בכל הדברים שהם לא ספורט, כל אירוע ניתן לפרש מאלף זוויות, להתווכח על כמה הוא היה חיובי או שלילי, אם הוא השיג את התוצאות המקוות או שיש להכתיר אותו ככישלון, ואולי הוא רק נדמה ככישלון אבל הוא דווקא טומן בחובו את זרע ההצלחה. בספורט זה מאוד פשוט. ניצחנו או הפסדנו. או תיקו, שבמקרה הזה הוא כמו הפסד.

אחרי המשחקים נגד באר שבע ותל אביב, מעט מאוד עיתונאים באו בטענות למולנסטין על כך שהיריבות הגיעו ליותר הזדמנויות. זה לא משנה. לאף אחד לא אכפת מי שלט במשחק או היה יותר מסוכן, אם בשורה התחתונה הבקעת יותר שערים ו-3 הנקודות שלך. אז אין סיבה גם שיהיה לנו אכפת שהגענו להרבה הזדמנויות מול הפועל חיפה. לא הבקענו? נכשלנו. גם הקבוצה של רוני לוי הגיעה להמון הזדמנויות במחזורים הראשונים בשנה שעברה. היו משקופים והיו הצטיינויות של שוערים, וגם טעויות שופטים למכביר. מישהו זוכר את זה? בשורה התחתונה, הקבוצה לא הבקיעה שער איזה חמישה מחזורים, וזה היה כדור השלג שהוביל לעונה זוועתית שלמה.

בכדורגל יש שורה תחתונה. ואם את הקרדיט על השורה התחתונה אנחנו נותנים למאמן כשהיא מוצלחת, אז הפעם כל האחריות לתוצאה הרעה הזאת היא על מולנסטין.

*

כי באמת היה נדמה שהקבוצה לא באה מוכנה למשחק הזה. אם עד עכשיו הגענו לכל משחק עם הכנה מצוינת, עם התאמות מיוחדות ועם תוכנית משחק שמודעת היטב לחולשות ולחוזקות של היריבה, הפעם זה נראה כאילו באנו עם אותו מערך ועם אותה תוכנית משחק כמו נגד אשקלון, וציפינו שזה יעבוד אותו דבר. וזה מאכזב. כי בעונה הראשונה של מאמן שנראה איש יצירתי ועם חזון ויכולת, אתה מצפה שיהיו יותר משלושה משחקים רצופים אליהם אנחנו באים עם רעיונות חדשים. שההתלהבות תימשך לפחות – לפחות! – איזה חצי עונה. משם כבר ייקח המומנטום. אבל נדמה שאחרי שעברנו את שתי הגדולות ואחר כך הוכחנו את עצמנו גם מול קבוצה קטנה, מישהו הרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה.

אז באנו הערב במחשבה שזה עוד משחק מול קבוצה קטנה או בינונית. מה שאובייקטיבית נכון. רק שכחנו שלגמרי במקרה, הקבוצה הבינונית היא גם יריבה עירונית. ובדרבי, היריבה לא נשכבת לרגליך ורק מבקשת רחמים, כמו האשקלוניות. היא באה להילחם, לשרוט ולנשוך. והערב שחקני הפועל באו לזנק על כל כדור שנבעט לאזור הרחבה שלהם וליירט אותו כבר באזור השיגור. ומה שכן הצליח לחמוק ממערך ההגנה שלהם יורט על קו השער.

נכון, השוער שלהם תפס יום טוב. אבל זה רק אומר שהיינו צריכים לנסות יותר. ולא רק מחצית אחת. ולא רק בהגבהות של ריאן מימין. וואלה, לא עובד. זה כל מה שיש לנו? עם זה באנו למשחק הזה? ריאן ירים, פלט ינגח, גמרנו? בשביל לנצח דרבי צריך הרבה יותר מזה. וחבל שלא הבינו את זה אצלנו.

*

חבל, אבל לא נורא. יש צוות אימון אינטליגנטי, ונקווה שגם הפעם, כמו בפעמים קודמות, יידעו שם ללמוד מהטעויות, להסיק את המסקנות ולפתח רעיונות חדשים. בטח לא להסתפק ב"היו לנו הרבה הזדמנויות, אפילו יותר הזדמנויות מאשר נגד אשקלון", כמו שאמר רנה במסיבת העיתונאים. ריכוז לאורך משחק שלם; רעיונות שונים ודרכים שונות לפרוץ את הגנת היריבה; הכנה טובה ששמה דגש על החולשות של היריבה (נדמה שבצד הזה הפועל חשבה הרבה יותר עלינו מאשר אנחנו עליה, וזה עבד לה יופי); תוכנית משחק ברורה, ושינויה תוך כדי תנועה אם היא לא עובדת – וזה כולל חילופים בזמן; עם פחות מזה בכל משחק, אבל בכל משחק, לא תהיה לנו עונה טובה. הברקות פה ושם כן, אולי אפילו רצף של כאלה, אבל לא עונה ממש טובה, כזו שאפשר יהיה לסיים אותה עם תחושה שעשינו משהו משמעותי השנה.

אני לא מדבר על אליפות, זה לא מעניין אותי כרגע. כרגיל, הדביקו לנו שאיפות לאליפות ועכשיו אומרים שאנחנו צריכים להחזיר את השאיפות (שהם הדביקו לנו) למדף. אין מה לעשות, עיתונאימ'ס גונה עיתונאייט. זה לא מעניין. אבל כן, עונה טובה – זו הציפיה. ואנחנו נדע לזהות עונה טובה, אם תהיה לנו כזו, גם אם לא נעוטר בתואר בסופה.

*

חשבתי שאולי הפעם זה יהיה שונה, אבל בסוף יצא כמו תמיד: הפגרה באה בזמן. גם בעונה כזאת, מסתבר, יש דברים שלא משתנים.