אנחנו – בית"ר ירושלים: נפילה, והרמה

שתי שורות מעליי ישב אוהד שמהתחלת המשחק היה עסוק בלהגיד לכולם שנטע לביא הוא בלוף. בכל פעם שלביא עשה פעולה לא טובה הוא נעמד וקילל אותו, ובסוף כל קללה הוסיף כשהוא פונה אל כל הסובבים אותו – "הוא בלוף! אין לו כלום! בלוף!".

מכירים את אלה? אלה שקנו בחמישים שקל בערך את הזכות לבוא לאצטדיון ולהגיד לאנשים זרים – שעובדים כנראה לא פחות קשה מהם, שחיים במשמעת עצמית חמורה מגיל צעיר כדי להצליח להגיע לשיא בכל שבוע מחדש, שקורעים את התחת כל השבוע באימונים ובמשחק עוד יותר מתמיד – שהם "בלוף"?

אז היום היה יום המזל של האוהד הזה. כי היום היה היום שהוא צדק. בטח כבר איזה שנתיים שהוא בא לכל משחק ובכל משחק צועק שנטע לביא הוא בלוף, והוא נאלץ לראות אותו מצטיין ומצליח ומוזמן לנבחרת ומקבל תשואות ושירים ונישא על כפיים – אבל הוא יודע שלא יעזור כלום, לביא הוא בלוף, והוא יודע שהנה, עוד רגע הבלוף יתגלה, ואז כולם יראו ויבינו שהוא צדק כל הזמן הזה, שהוא היה הילד היחיד שראה שהמלך עירום, וכשזה יקרה כולם יכירו בגדולתו ובהבנתו העמוקה את המשחק.

והיום, סוף סוף זה קרה. והבחור הזה בטח הרגיש מאוד בר מזל היום. לא נאמר שהוא שמח אחרי ההפסד. אבל בואו נגיד שאם כולם הלכו הביתה מבואסים, הוא לפחות הלך הביתה צודק מאוד.

ולא רק הוא. היום צדקו כל מי שאמרו על השחקנים שלנו שהם בלוף: עמרי גלזר הוא בלוף, הוא בכלל לא מוכן לתפקיד, זה גדול עליו, הוא עדיין לא שם. מוסא הוא בלוף, ריאן הוא בטח בלוף, אמרנו את זה כבר במשחק שעבר. דקל הוא רק חצי בלוף כי הוא יצא במחצית. ואצק הוא בלוף גדול, מההתחלה כשכולם התלהבו אנחנו כבר ראינו. מנחם הוא בלוף, איך רנה ממשיך עם הבלוף הזה, קהת הוא בלוף הבלופים, הוא גם בלוף וגם פלופ, זה משהו מיוחד. ורמוט אמנם נפצע, למזלו, אבל אם הוא היה נשאר הבלוף היה מתגלה. ועטר בלוף. וגם פלט.

כולם בלופים. היום זה נחשף. כל המשחקים שהם היו טובים בהם אמנם הצליחו להסתיר זאת היטב, אבל כמה זמן אפשר כבר להסתיר שאתה בלוף. כל בלון סופו להתפוצץ; והיום סוף סוף זה קרה. אז ברכות לכל קוראי הבלופים. היום אתם מבינים גדולים בכדורגל.

*

אני לא רואה הרבה טעם בלעסוק במשחק. כולם ראו וכולם יודעים שקהת כבר צריך לראות קצת ספסל, ושריאן צריך עוד הרבה לימודים עד שיהיה קרוב אפילו למשומר; ושאי אפשר לגמור חלוץ ואז להתפלא שהוא חלוד כשהוא נכנס, ושבלי ורמוט אין מי שייצר מצבים לעטר, וכאשר קמיל רק חצי כשיר אז אולי כדאי בכל זאת לא להעלות אותו בהרכב, ושהקטע עם סאן כבר מיצה את עצמו, ושכשנטע חלש אז מרכז המגרש שלנו פרוץ לחלוטין, ושהאגפים שלנו דורשים חיזוק מיידי.

והאחריות לכל אלה היא כמובן בלעדית של רנה מולנסטין, שהובס בכל מישור שהוא על ידי רב"ש.

זה היה משחק גרוע, הכי גרוע שלנו העונה. בניגוד למשחקים רעים אחרים לא היינו סתם אדישים או חסרי רעיונות: היינו פשוט הרבה פחות טובים מהיריבה. בית"ר עשו לנו בית ספר. זה היה מאכזב במיוחד, כי חשבנו שאנחנו יותר טובים מזה. שהסגל שלנו יותר טוב, שהמאמן שלנו יותר טוב, ושעל המגרש הביתי שלנו אנחנו צריכים להיות הרבה יותר טובים מבית"ר. וזה אפילו לא התקרב.

והיו גם נקודות אור. כמו השחקנים שבכל זאת לקחו אחריות. שבכל זאת באו לקבל כדור כשאחרים ברחו ממנו. שניסו להנהיג את השאר ונלחמו עד הסוף. אבל לא בא לי לעסוק בהם. שאחרים ירימו. צריך גם להתבאס קצת לפעמים.

*

אולי זו נפילה חד פעמית. קורה. ניתן לצוות האימון קרדיט שהוא יבין מה הבעיות ויידע לתקן, הוא הרוויח את הקרדיט הזה.

ונתנחם בכך שינואר מעבר לפינה? לא, לא מנחם. אבל הוא מעבר לפינה. אני מניח שהמוחות כבר קודחים.

אני אישית אתנחם במה שקרה בסוף המשחק. בין אם זה היה "יום רע במשרד", כמו שמולנסטין אמר אחרי המשחק (הגרסה שלו ל"יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד" של מורו ורבו, אני מניח), ובין אם זה מסמן התחלה של איזה משבר – את המשחק הספציפי הזה אני אשכח מתישהו, אולי אפילו מהר. כמה מהר? תלוי מה יהיה במשחק הבא.

אבל מה שבטוח לא אשכח עוד הרבה זמן זה את המפגן הדי מדהים של הקופים בסוף, שהרימו במו כפיהם ופיותיהם את השחקנים מהקרשים. זה היה עוצר נשימה ומרגש עד דמעות כמעט. אם כבר לראות את המשחק הנוראי הזה, אז לראות אותו באצטדיון, כדי להיות חלק מהרגע המפעים הזה.

לא יודע לגבי השחקנים, אבל אותי הם הצליחו להרים קצת מהבאסה.

*

וזה קצת מקל להיזכר שזה לא רק אני שמבואס. שיש הרבה אנשים כמוני שמבואסים עכשיו. והתפקיד של חלק מסוים מהאנשים המבואסים האלה זה לעשות משהו בנידון: לקום מחר בבוקר ולעבוד קשה כדי שכל האחרים לא יתבאסו ככה שוב, לפחות בזמן הקרוב. את התפקיד שלנו, לבוא ולעודד, אנחנו עושים מעולה כבר הרבה זמן, ונמשיך לעשות – וכמו שראינו הערב, אנחנו גם משתפרים בזה. אז יאללה, לכו גם אתם לעבוד. עכשיו תורכם להשתפר.