באר שבע – אנחנו: שבוע טירונות

היי. אז הפוסטים שעד כה כתבתי רק בבלוג מתחילים לעלות באופן קבוע לאתר "הארץ", שזה דבר טוב אז יופי. אני אשתדל להעלות אותם לפה מיד כשאני מסיים לכתוב, אז אם אתם ממהרים אתם מוזמנים לפה. אבל לא מבטיח שאוכל. בכל אופן הפוסטים שם פתוחים בינתיים, ללא חומת תשלום, אז אתם מוזמנים גם לשם. תבחרו.

*

לא התאכזבתי מהמשחק נגד באר שבע. ואני לא חושב שמישהו מהאוהדים התאכזב. כי אכזבה היא פונקציה של ציפיות, והציפיות לקראת המשחק היו, ובכן, לא ממש היו. בואו נגיד שהן היו יותר חששות מציפיות.

היה חשש במחנה שלנו שיפרקו אותנו. ולא פירקו אותנו. ואולי זה הזמן לזכור ולהזכיר: קשה מאוד עד בלתי אפשרי לפרק את מכבי חיפה. נכון, היה את ה-6-0 ההוא בסוף העונה שעברה. אבל אנחנו יודעים מה היו הנסיבות ומה קרה אחר כך, אז באותו רגע זה הרגיש כמו כתם לכל החיים, אבל נדמה לי שעכשיו אנחנו יודעים שהוא כזה שאפשר להסיר בכביסה רגילה של כמה עונות, מקסימום ניקוי יבש.

אני האמנתי אתמול שאפשר לנצח. אמנם בהסתר, לא אמרתי לאף אחד, אבל היה שמץ של תקווה כזו. רוב הסיכויים היו נגדנו, אבל בהינתן משחק חלש של באר שבע ומשחק הירואי שלנו, הכל היה יכול לקרות. זה לא קרה. באר שבע לא היתה חלשה, אנחנו היינו לא רעים אבל גם לא הירואים, והמשחק נגמר בדיוק בין החששות לאמונה, שזה אגב בדיוק המקום בו נמצאים בדרך כלל סיכויי הווינר. לא הובסנו, אבל נוצחנו.

אז לא התאכזבתי, ואני גם לא מבואס מדי. השבוע, שהתחיל בהפסד בשבת, הוא בינתיים נורא – אבל הוא מרגיש לי כמו נורא שאנחנו צריכים לעבור. ושפשוט לא מגיע לנו לנצח, עדיין, אבל שזה יגיע בסוף. והכל תלוי בסוף הזה. הכל תלוי בשבת. ואם לא ננצח בשבת, זה יהיה רע מאוד. אבל אם כן ננצח, יש סיכוי להתחלה חדשה. ואני חושב שבקבוצה יודעים את זה, ולכן קצת ויתרו על הצ'אנס היחיד לנצח – זה שידוע בשם גילי – כדי לשמור אותו בשבת.

*

בכל סרט צבא אמריקאי שמכבד את עצמו יש את הסיקוונס הזה של "הטירונות": רצף סצנות, בדרך כלל בליווי מוזיקה קצבית, בו רואים את הגיבור או הגיבורים הופכים מנערים רכים ורכרוכיים לגברים קשוחים, דרך מסע תלאות שכולל מסלולי מכשולים ורס"ר קשוח, לרוב משופם.

מה שהקבוצה שלנו עוברת השבוע הוא מין סיקוונס טירונות כזה. כשהוא התחיל, ביום שבת, היינו רכים וחלשים והפסדנו בקלות מעליבה למכבי פתח תקווה – ממש כמו שבתחילת הקטעים האלה בסרטים, הגיבור לא מצליח לעבור בקפיצה את החומה. הקושי בשבוע הטירונות שלנו רק גבר אתמול. המשחק הזה היה לא סתם מסלול מכשולים, אלא מסלול עם המכשולים הכי קשים בארץ, כזה שנועד לפרק לטירון את הצורה. בסרטים, לעיתים קרובות הגיבור עובר את המסלול הזה בגשם: הוא רץ וכושל בבוץ, נופל וקם, דמעותיו מתערבבות עם טיפות הגשם, הרס"ר צורח לו באוזן, מנסה לשבור את הטירון, לייאש אותו.

ובכן, לא פירקו לנו את הצורה. הפסדנו, אבל לא נשברנו. ואני לא מיואש.

*

כי מראש זה היה לא-כוחות: הקבוצה הטובה בארץ כבר השנה השנייה ברציפות, בעונה בה היא רושמת שיאים גם באירופה, עם ארסנל שחקנים מפחיד – מיכאל אוחנה, אחד השחקנים הטובים בארץ, אפילו לא נכנס אצלה כמחליף – מול קבוצה פצועה, קצרה וחסרה, שנמצאת במשבר לא של שלושה או ארבעה משחקים, אלא של איזה חמש שנים רצופות; שבהרכב שלה עולים שני שחקנים שעוד לא השלימו משחק אחד שלם בליגת העל, שבהגנה שלה עולים שני צעירים שעד עכשיו בכלל שיחקו, אם שיחקו, בתפקידים אחרים, שאחד השחקנים שאמורים להיות הכוכבים שלה הוא אכזבת העונה בליגה, ושהקשר האחורי שלה הורד לספסל רק לאחרונה בשל כושרו החלש.

איך לעזאזל הגענו למצב כזה?

בדיוק כמו שהגענו למצב בו אחרי כל המהפכות בתחילת העונה, בסופו של דבר אנחנו קבוצה שתלויה בכושרם וברצונם הטוב של שני שחקנים מהעונה שעברה.

בניגוד לקולות שאני שומע מהאוהדים, אני לא חושב שהבעיה שלנו היא בהגנה. גם הגנות טובות יחטפו גולים, וההגנה שלנו יחסית טובה, עוד לפני הבלם החדש (ותודה למארק שפינה לו באדיבות את המקום בשבת). הבעיה שלנו היא לדעתי לא שם, אלא שאנחנו פשוט לא כובשים מספיק. יש לנו שחקן אחד שיכול לשים חלוץ מול השער, ושחקן אחר שיכול להבקיע. ואם זה שיכול להבקיע פצוע, וזה שיכול לשים שחקנים מול השער לא מסוגל להשלים שלושה משחקים שלמים בשבוע, מה נשאר לנו בעצם.

והגענו למצב הזה בעיקר כי הכל קרה אצלנו העונה ברגע האחרון: ההגעה של תור. הפיטורים של לוי. ההגעה של מולנסטין. המהפכה בהרכב. שחרור השחקנים המאסיבי. המהפכה השנייה. ועכשיו, בניית הקבוצה מחדש. כל העונה הזאת היא עונה ברגע האחרון. או אולי דווקא בזמן הנכון – אם רואים אותה רק כהכנה לעונה הבאה.

*

הרי אמרו לנו את זה כמה פעמים, אי אפשר להגיד שלא אמרו. זו עונת מעבר, בנייה, תהליך וזה. ואני בכל זאת קיוויתי שאפשר לתת עונה טובה, וזה אומר להיאבק על מקום בצמרת הגבוהה. אני עדיין חושב שזה באמת היה אפשרי: הסיכויים היו נמוכים, אבל אפשרי. זה היה תלוי באופן מוחלט בשלושה דברים: 1. כניסה טובה לעונה של השחקנים המרכזיים – ואצק, גארי, קהת, ניקיטה, גילי, עטר, פלט, נטע. 2. הצלחה של המאמן להוציא מהסגל הזה 100%, לפחות. 3. עונה חלשה של באר שבע ומכבי תל אביב.

חלק מהדברים האלה קרו: ואצק, גילי ועטר נכנסו מצוין לעונה; המאמן נראה בהתחלה כמי שמסוגל, באמצעות רעיונות טובים, גישה נכונה ואלתורים מפתיעים, למצות מהסגל הזה את המקסימום; ומכבי תל אביב אכן נותנת עונה חלשה. אבל הדברים האחרים לא קרו: לגארי לקח זמן למצוא את המקום שלו בקבוצה, ולקבוצה את המקום שלו על המגרש; רוקאביצה חלה והתחיל את העונה שלו רק עכשיו; לפלט היו בעיות אישיות והוא הצטרף לקבוצה כשכבר היתה במדרון תלול; נטע כמעט קרס תחת הציפיות ומשא הקבוצה על כתפיו, ואז גם ואצק נפתע בתקופה קריטית, מה שהעמיס על נטע עוד יותר; ועל קהת אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר. מולנסטין התגלה בינתיים כמי שיכול להכין קבוצה לא רע להפתעות מזדמנות מעמדת נחיתות, אבל מתקשה להקנות לקבוצה שיטה יעילה במשחק מסודר מול קבוצות חלשות. ולבסוף, באר שבע נותנת, למרות המשברון האחרון, עונה שמשאירה אבק לכל השאר.

אבל העונה הזאת עדיין יכולה להסתיים בצורה סבירה. אם העונה של תל אביב תמשיך כך, ושלנו תשתפר בעקבות חלון ההעברות, אני מאמין שעדיין נוכל להילחם על מקומות 2-4. בתרחיש הרע, נילחם על הפלייאוף העליון. ובכל מקרה, מה שהכינו אותנו אליו מתממש מול עינינו: זו אכן עונת בנייה. עונת מעבר.

*

נחזור לבאר שבע. לאור מצבת השחקנים שלו וזהות היריבה, למולנסטין כמעט ולא היתה ברירה אתמול אלא לבנות על משחק מסתגר ועל מתפרצות. השאלה שכמובן עולה מאליה היא – אם כך, למה לא להשתמש ברוקאביצה, שחקן מהיר שמושלם בדיוק למשימות האלה?

אבל מלבד העניין הזה, אני יכול להבין את הבחירות של רנה. הוא רצה להוציא את המקסימום מהשחקנים שלו, ולעשות את זה בלי לגמור אותם לפני המשחק בשבת מול מכבי פ"ת – שגם הוא חשוב לא פחות, אם לא יותר. החשוד המיידי היה ורמוט, שנשמר למקרה הצורך, כלומר למחצית השנייה. בריק נשלח במקומו כדי לעזור להחזיק את מרכז המגרש במחצית הראשונה ולנסות, יחד עם ואצק ונטע, לשלוח את קהת ועוואד למשימות התאבדות בעורף האויב; כשסאן אמור לתמוך במתפרצות, אם יהיו כאלה, וגם לעזור בהגנה על מליקסון ו/או וואקמה. התוכנית היתה לנסות להחזיק כמה שיותר זמן בלי לספוג, אולי לגנוב איזו הזדמנות, עד שיהיה אפשר להכניס את גילי ואת רוקאביצה – ואז לעבור למשחק התקפי יותר.

והתוכנית הזו לא היתה כל כך רחוקה מלעבוד. ההגנה היתה טובה, וכשלא היתה טובה ואליינטה וסאן דאגו להציל מהקו. אבו עביד היה הפתעה נעימה משמאל, כשהמהירות שלו מחפה על חוסר האינטליגנציה היחסי, וגארי היה גארי. בהתקפה מראש לא היה הרבה סיכוי, ואין טעם לשפוט ולבחון את קהת ועוואד לפי המשחק הזה, בו תפקידם הסתכם בעיקר בלנסות להפריע לבאר שבעים להעביר את הכדור מהר להתקפה (ועדיין, בכמה נגיעות עוואד הראה שיש לו פוטנציאל, וזה מעורר תקווה). בצירוף משחק טוב של ואצק והרבה הקרבה ומאמץ של כל השאר, זה נגמר ברע המינימלי.

במחצית השנייה עברנו לתוכנית ב'. זה כבר נראה הרבה יותר טוב מבחינתנו, הרבה פחות טוב מבחינת באר שבע ובאופן כללי קצת יותר כמו משחק בין קבוצות גדולות ופחות כמו משחק חוץ של קבוצה קטנה באולד טראפורד. גילי עשה את הקסמים הקטנים שלו והעביר את כובד המשקל לחצי המגרש של באר שבע, וזנטי שהועדף לפני רוקאביצה הראה שיש לו מה למכור – לטעמי יותר מכל השחקנים ששוחררו בפגרה, כולל מוגרבי. אבל אז הגיע הפנדל –

– שהיה באשמתו של ואצק, שצריך לדעת לא לתפוס שחקן ברחבה, וזה לא משנה כמה תיאטרליות מליקסון הוסיף לזה. יכול להיות ששופטים אחרים לא היו ממהרים לשרוק על זה, אבל זו היתה החלטה לגיטימית לגמרי של יפת. הטעות היא לחלוטין של קמיל, וחבל, כי זה גמר לנו משחק שהיינו יכולים, עם קצת מזל, להוציא בו תיקו –

– ומשם זה כבר היה גמור, ונותר לנו לשמור רק על כבודנו.

*

שמרנו על כבודנו. נכון, לא על שמירה על כבודנו חשבנו בתחילת העונה, אבל זה לא דבר לזלזל בו. אם אנחנו רוצים מתישהו לקום מהמקום שאנחנו נמצאים בו, הכבוד וכוח ההרתעה שלנו הם הדברים הראשונים שאנחנו צריכים לשקם; וגם אתמול בטרנר הוכחנו שאנחנו קבוצה קשוחה שלא נכנעת בקלות. ואתם יודעים מה? גם באר שבע צריכה להודות למזלה הטוב שסידר לה את הטעות המאוד לא הכרחית הזאת של ואצק, וסגר לה בקלות סיפור שהיה יכול גם להסתבך מבחינתה.

שמרנו על כבודנו, וזה השלב הראשון בדרך לחזור לעניינים בליגה. כי זה מזכיר לנו מי אנחנו, ומהו המקום שאנחנו מייצגים: קודם כל אנחנו הר, אחר כך כל השאר. אם זה נשמע לכם מוכר, אז נכון, כתבתי דברים דומים בעונה שעברה, העונה הקשה שלנו. ולא במקרה אני חוזר לזה. אני חושב שהתפנית בעונה שעברה של מכבי הגיעה בדיוק באותו מקום, גיאוגרפית, שהיינו בו אתמול: אחרי הפתיחה הנוראית שלנו, הגענו לאיצטדיון שהוא אולי הכי קשה בארץ, וכבר בדקה ה-3 טוואטחה הורחק. שיחקנו כמעט משחק שלם בעשרה שחקנים, ויצאנו מזה עם 0-0. ונכון, הפסדנו גם אחר כך, אבל מאותו רגע כבר ידענו שלפרק אותנו אי אפשר. הר.

ומאוחר יותר באותה עונה, בפלייאוף, אחרי שיצאנו עם עוד תיקו מבאר שבע, ואחר כך עם עוד תיקו מול מכבי תל אביב, באחת העונות החלשות שלנו שאני זוכר, כתבתי: לפני הכל – לפני המשחק היפה, לפני האהרון אמרים והברקוביצ'ים והעטרים והרביבואים והבניונים – אנחנו הר. לפעמים ירוק ויפה, לפעמים קרח ומכוער, אבל הר: חסון, מוצק, ענק, בלתי ניתן לפירוק. ואת זה אנחנו צריכים לזכור. זה הבסיס.

ואתמול הראינו את זה שוב: אנחנו בטח לא הקבוצה האדירה שהיינו בעבר, ואפילו לא הקבוצה שרצינו לראות השנה. אבל אנחנו עדיין קבוצה קשוחה, חזקה; גם עם השחקנים המחליפים, גם בעיצומו של שינוי פנים והשלת נשל. בלתי ניתנים לפירוק. ועכשיו, אחרי שנזכרנו מאיזה חומר אנחנו עשויים, אנחנו צריכים להתחיל לגדול.

*

בסוף כל סיקוונס טירונות בסרטים האמריקאיים ההם, מגיע השלב בו הגיבור משיל את אישיותו הקודמת, הרכרוכית, והופך לחייל קשוח. ניסו לשבור אותו, כמעט הצליחו, אבל הוא החזיק מעמד עד הסוף, התחשל, ועכשיו הוא מוכן לצאת לקרב.

ותמיד לקראת הסוף הוא נתקל באותה חומה אותה לא הצליח לעבור בסצנה הראשונה, ועכשיו הוא כבר עובר אותה. ביום שבת ניתקל שוב באותה מכבי פתח תקווה משבוע שעבר. והפעם אנחנו חייבים לעבור אותה.

כלומר, אם אנחנו חיים בסרט הוליוודי. כי בכאלה תמיד יש סוף טוב.

*

ואם אנחנו לא? ובכן, זה מה שנחמד בכדורגל, בניגוד לסרטים: תמיד יש עוד עונה. זה לא נגמר אף פעם. ולפעמים מה שנראה לך כמו סוף רע הוא רק התחלה של סוף טוב. חבר טוב, אוהד באר שבע, אמר לי שאצלם הכל התחיל בשישייה ממכבי תל אביב בגמר הגביע, והשאלה מה תהיה השישייה שלנו.

ולא אמרתי לו שלנו כבר היתה את השישייה שלנו, גם כי היא לא כל כך נחשבת, וגם כי אם הוא לא זוכר עדיף לא להזכיר דברים כאלה. אבל אני זוכר היטב שמהשישייה ההיא כבר יצאנו לגביע, זה כבר לא יהיה המשחק המכונן שלנו, ואין לי אלא לקוות שאנחנו לא צריכים שישייה אחרת כדי להתעורר שוב. ואולי את המשחק המכונן שלנו קיבלנו בתחילת העונה, ההדחה מול נומה, ומשם הכל התחיל להשתנות, אבל בגדול, בדרך שאת פירותיה עוד נראה, אבל רק בעונה הבאה. אבל בשביל שזה יקרה, זה צריך להתחיל לקרות כבר עכשיו.

ואם בשבת זה לא יתחיל לקרות אז אפילו אני עלול להתחיל להפסיק להאמין בשינוי, ואפילו האופטימיות שלי עלולה להתחיל להאפיר ולהזקין, שלא לומר להתחיל למות, ותוכל להיוולד מחדש רק בעונה הבאה.

מה שכן, לפחות עבור מולנסטין, אם זה לא יתחיל לקרות בשבת, זה עלול לקרב את סוף הסרט שלו, והוא עלול להיות רע.

*

ואם כבר מולנסטין: הקרב מול מכבי פתח תקווה בשבת הוא קרב ראשון במערכה ארוכה – המערכה על אירופה. עכשיו, רנה כבר הראה שהוא יודע להוציא שחקנים למלחמה. הוא יודע להכין אותם למשחקים קשים, לבחור את השחקנים שיתאבדו בשבילו על המגרש, להוביל אותם בשדה הקרב ולפעמים גם לנצח. הסיטואציה הזאת, של קבוצה קטנה במלחמה אבודה נגד הסיכויים, כנראה נוחה ומתאימה לו יותר מלעמוד בראש איזה צבא אדיר שיריביו נכנעים מולו מראש, שכובש יבשות בלי קרב.

רק שיש בעיה קטנה. אנחנו בסרט הזה כבר היינו, וקצת נמאס לנו מזה. זה מתחיל לחזור על עצמו יותר מדי, ולהזכיר סרטים בסגנון "לקום אתמול בבוקר" או, אם כבר סרטי מלחמה – "קצה המחר", ההוא בו טום קרוז מתעורר בכל בוקר לאותו יום קרבות. אין לנו שום צורך לחוות את כל זה מחדש, ושום עניין בעוד סרט מלחמה. אחרי מלחמת החפירות של שנה שעברה, ציפינו למשהו אחר – לקבוצה יצירתית, אינטליגנטית, טובה, שלא לומר מלהיבה. למשחקים קלים מדי פעם. היה לנו מספיק מרוני לוי, לקח לנו מספיק זמן להיפטר ממנו, ואנחנו לא צריכים אחד חדש.

ככה שאפילו אם נשיג מקום לאירופה, אני חושב שההחלטה אם להמשיך עם מולנסטין לעונה הבאה צריכה להיות תלויה ביכולת שתציג הקבוצה. עם בלם חדש, עם עומר דמארי ובתקווה עם עוד שחקן התקפי שיגיע אלינו, יחד עם הסגל הנוכחי, אנחנו צריכים להשיג הרבה יותר בשארית העונה מאשר רק כרטיס לאירופה:

אנחנו צריכים לקבל לכל הפחות תקווה לקבוצה גדולה בעונה הבאה. כזו שיכולה להיאבק על אליפות.

ואם לא נקבל כזו, מבחינתי צריך להיות חדים, החלטיים וחד משמעיים עם המאמן, בדיוק כמו שהיינו עם השחקנים הבינוניים שהעפנו בפגרה.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעיית הקבוצות האחרות, הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, משחקים במילים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

19 תגובות על באר שבע – אנחנו: שבוע טירונות

  1. טל מיד אליהו הגיב:

    אתה נפלא והכתיבה נפלאה, כיף לקרוא, הלוואי שזה לא היה על הקבוצה שלי.

    אבל האמת שאני לא יודע למה צריך עונת מבחן או תהליך או בניה או זמן.
    ממתי בשביל לנצח את אשקלון ובני יהודה אנחנו צריכים זמן? איך זה בכלל קשור?
    למה הציפיה היא לא – בואו נבנה קבוצה שתנצח משחקים, ואחר כך נחזק אותה כך שהיא תהיה יותר מזה?
    מה בדיוק בונים?

    בלי קשר לאתמול, התקופה הכי טובה שלנו ב-5 השנים האחרונות הייתה כשהתחלנו לשחק נגד קבוצה קטנה.
    אפילו זכינו בגביע בטעות.
    ואולי זה לא ענין של תהליך או בניה, אלא ענין של הבנה: אנחנו לא קבוצה גדולה. אנחנו קבוצה קטנה. ואז לא תהיה לנו בעיה לשחק כמו מכבי פ"ת וק"ש, ולהוציא את המקסימום מהסיטואציה הזו.
    שנה שעברה נטע לביא יכל להתקדם לקבוצה גדולה, כמו שיכול לעשות גידי קניוק למשל. אם הוא היה בפ"ת, הוא היה עובר לקבוצה גדולה, ואולי משתפר, ואולי מוכיח את עצמו מחדש. אבל הוא נשאר במכבי חיפה והוא נראה כמו מכבי חיפה. הוא אפילו לא ניסה וזאת אשמתנו.

    פלט הוא שחקן של קבוצה קטנה יותר, שעושה שערים ממעט מצבים ובלי הרבה ברק. והוא לא מתאים למכבי חיפה שחושבת שהיא גדולה – ושלא מעניין אותה שהיא לא כובשת שערים ואין לה כובשים, כי היא "בתהליך".

    אחד מהשניים:
    1. להתחיל להתמודד ולנסות להעמיד קבוצה טובה, ואם לא הצלחת אז נכשלת.
    2. להתנהג כמו קבוצה קטנה, לשחק טקטית כמו קבוצה קטנה, ולדעת שכל דבר מעבר ל-3 נק' (כל האמצעים כשרים) הוא בונוס.

    האופציה השלישית, להגיד "התוצאה לא טובה, אבל נלחמנו", היא פשוט בלתי הגיונית.
    רק כשהרמת ידיים מראש. ולא איכפת לך. כי אין לך ציפיות ואין לך אחראיות.

    לסיכום: הצדקה להיות פחות טוב מבני סכנין ומכבי פ"ת – אין. לא משנה איך נסובב את זה.

    היי, אבל יש לי סבלנות:
    ברור לי שזה דבר שיקח בערך 20 שנה להבין. אימפריות נופלות מהר אבל מבינות את זה לאט.
    יש לנו שינוי מנטלי מאוד גדול לעשות כלפי מטה, לפני שנעשה אותו שוב כלפי מעלה.

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      תודה טל.
      שאלות טובות. אולי אתה צודק ולא צריך "תהליך בנייה", אלא פשוט להביא שחקנים כמה שיותר טובים ולנסות לנצח. אני חושב שכן צריך בנייה כזאת – כי המשחק השתנה עם הכניסה של גולדהאר והשתנה עוד יותר עם ההצלחה של באר שבע. להביא את מה שמצליחים להשיג ולנסות לנצח איתם כבר לא עובד – אני חושב שזה מה שניסו לעשות בעונות הקודמות. בשביל להתחרות במגרש של ב"ש ות"א עכשיו צריך כסף גדול, או לכל הפחות להוציא את הכסף הקיים נכון. צריך לעשות פחות טעויות. צריך למקד את האנרגיות והמשאבים במקומות הנכונים. לכן הביאו את תור, כדי לחשוב אסטרטגית לכמה שנים – לחשוב איפה היתרונות היחסיים שלנו (בנוער, ועכשיו גם בקשרים בחו"ל) ולחשוב איך למקסם אותם מול המתחרות, כי בשדה של הכסף כבר אין לנו את היתרון שהיה פעם. עם הזמן יכול להיות שגם נשיג שוב כסף גדול, אבל בשביל זה חייבים להגיע לאירופה, וגם פה אסור לעשות טעויות, או צריך לעשות כמה שפחות.
      כשיש לך נתונים טבעיים כמו של יוסיין בולט אתה יכול להרשות לעצמך להיות פחות טוב בזינוק. אבל כשאתה מתחרה שלו אתה צריך לעבוד על כל אספקט ואספקט שיהיה כמה שיותר טוב, אחרת אין לך סיכוי. בקיצור, אנחנו צריכים להתאמץ יותר. מכבי ת"א יכולה לזרוק את הכסף שלה, כי יש לה עוד ממנו. לנו לא. אז צריך להיות מאוד מחושבים וחכמים איתו. וחלק מהעניין זה בנייה לטווח ארוך. אני חושב שזו חשיבה נכונה.

      אהבתי

      • טל מיד אליהו הגיב:

        תודה הופמן.

        אבל מה בדיוק לדעתך בונים לטווח ארוך? על איזה תהליך מדובר? תהליך שבו נחליף את הסגל שוב ושוב ושוב, כמו שהיה קודם? עד שזה יצליח? את זה כבר עשינו כמה פעמים גם בלי תור ותהליך.

        אולי לפני שאנחנו חושבים להתמודד עם ב"ש ומת"א, כדאי להתמודד עם מפ"ת וסכנין (ובית"ר)?
        זאת הנקודה, ובשביל להתמודד איתן אתה לא צריך את הכסף הגדול.

        אהבתי

        • הופמן הגיב:

          אני לא יודע בדיוק מה התוכנית שלהם אבל אני חושב שהתהליך שמדובר עליו, זה שהתחיל עם ההגעה של תור, הוא כזה בו נתבסס על שחקנים זרים טובים שהוא אמור להביא, צעירים טובים ממחלקת הנוער שלנו והישראלים שמכבי תל אביב תשאיר אחריה, עליהם נתחרה עם באר שבע.
          כן, מחליפים את הסגל, מחליפים את המאמן אם צריך. אני מקווה שזה יצליח עם תור, ובכל מקרה אני לא רואה ברירה. מנסים ומנסים עד שזה מצליח – אלא אם כן אתה חושב שהבעיה היא במקום אחר. יש כאלה שמצביעים על שחר – אני לא חושב שהוא הבעיה שלנו.
          אני חושב שחוסר היכולת שלנו השנה להתמודד עם מפ"ת וסכנין ובית"ר נובע מזה שהקבוצה עוברת שינוי מאסיבי ומשתנה מאוד. לקבוצות לוקח זמן להתחבר והקבוצה הזאת נבנית תוך כדי העונה, אז יכול להיות שזה לא יקרה העונה. אני מקווה ומאמין שכן.

          אהבתי

          • טל מיד אליהו הגיב:

            הבנתי.
            אז המדד הוא כמה צעירים יצליחו להתקדם וכמה הזרים יהיו טובים, ובתוך X שנים זה יוביל לקבוצה טובה – שבתרבות המחוייבות שנוצרה פה, אגב, ספק להאמין שהצעירים או הזרים ישארו פה אם יצליחו.
            נשמע קצת כמו פנטזיות.
            אלא אם כמו בכל קבוצה ובכל מקום, אם הדברים מתחברים אז מתחברים. אז יתחבר שנה אחת מתישהו, אולי, ואז אולי נצבור מומנטום.
            לא נשמע לי כמו תהליך. נשמע לי כמו כל דבר בכל מקום. גם במפ"ת או בק"ש זה מצליח מתישהו.

            יאללה, לי יש סבלנות.
            נתתי 20 שנה למהלך שהצהרתי עליו בהתחלה, אז אם מהלך אחר יצליח קודם אז רק הרווחתי :)

            אגב, מוסא לא ממש עונה לקריטריונים שהוצבו פה, ולא במקרה שוחרר. לחץ הזמן עשה את שלו.
            נפלנו חזק, לדעתי, עם קהת. ורוקאביציה, כמו פלט, פשוט לא התאים לשיטה ההגנתית שלנו.
            שוק הישראלים מאוד דליל ויש גם היגיון רב בלתת לעוואד, זנטי ואחרים את ההזדמנות לפני שמביאים את אלו וקניוק ובוקסנבוים והירש – עם זה אני מסכים מאוד.
            בוא נראה אם יעמדו בזה. הרי הראשונים להשתחרר כשלא הצלחנו השנה היו ריאן, עטאא וגוזלן.

            אהבתי

            • הופמן הגיב:

              זה נכון שזה קורה בכל מקום – אני חושב שבכל מקום יש תהליכים. רק שאצלנו יש ציפייה גדולה יותר להישגים מידיים אז אומרים את זה יותר. אגב גם בבאר שבע לקח כמה שנים עד שהצליחו לבנות שם קבוצה טובה. בתל אביב זה היה פחות בעייתי כי הם פשוט שפכו כסף וזה מספיק בד"כ.
              וברור שדברים צריכים להתחבר, אבל אני לא חושב שזה קורה משום מקום ואי אפשר לדעת איך זה יקרה. זה חיבור שהוא סוג של קסם אבל צריך בשבילו בכל זאת כמה מרכיבים. צריך מאמן נכון וצריך שחקנים טובים ומתאימים וצריך שיווצר החיבור הזה. בבאר שבע זה קרה והם עכשיו קוטפים את הפירות.
              אני מסכים איתך שכנראה נפלנו עם קהת. עדיין מחכה שיוכיח שהיה שווה… וגם לרוקאביצה. לא שיש לי ברירה.

              אהבתי

  2. מתן גילור הגיב:

    טור משובח, אפילו בסטנדרט הגבוה שאתה מציב מדי שבוע.

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      תודה רבה מתן ויותר חשוב – מזל טוב! מאחל לילד הטרי ולכם את כל האושר שבעולם. שהילד הזה יראה הרבה אליפויות ירוקות.
      (ותודה שמצאת זמן לקרוא בתוך כל הבלגן)

      Liked by 1 person

  3. Nr הגיב:

    אופטימיות זה שם המשחק אבל אני לא.
    היית מצפה לראות דרך או איזושהי עמידה על המגרש
    שתצביע על קבוצה מאומנת לא משנה מי השחקנים.

    אני מקווה שטור מחפש מאמן חדש לשנה הבאה.

    נב
    עם ההרכב שהיה אתמול אי אפשר היה לראות את
    המשחק. קבוצה קטנה או לא זה לא מכבי ״הר״ חיפה

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      אני חושב שאתמול כן ראיתי עמידה על המגרש. לא העמידה שהייתי רוצה לראות ממכבי, אבל ראיתי. ואני חושב שבמחצית השניה כן היה אפשר לראות את המשחק, לפחות עד הפנדל.

      אהבתי

  4. PERLA הגיב:

    אתמול היה הרבה פחות מדכא מהמשחק מול בני יהודה. זה מה שהפיח בי איוושה של אופטימיות.
    מה שבטוח הוא שהמועדון מנסה הכל.
    וגם השחקנים משתדלים.
    אז בסוף זה יתפוס.
    עברנו את שפיגל, רוני לוי בתקופת גאידמק, נעבור גם את זה.
    אהבתי איזכור קודם (נדמה לי שלך) על העונה הראשונה והשניה של אלישע בב"ש – המעבר ממאבק נגד הירידה להתמודדות על האליפות.

    Liked by 1 person

  5. מבסוטון הגיב:

    הפעם, לשם שינוי, אני לא כ״כ מתחבר לדבריך…
    כלומר – אני כן שם לב לשינויים שקורים. שיש מנהל מקצועי שעובד, ולא סתם שחקנים שמגיעים דרך סוכנים שהם חברים של המאמן. אולי אפילו הסוכנים של אותו מאמן. וכולי תקווה (וסבלנות) שזה יצליח.
    אבל הייתי די מאוכזב אתמול. לא כי ציפיתי לנצח. כי לאט לאט מחלחלת אצלי ההרגשה שאולי מולנשטיין הוא מאמן של שחקנים – שיודע לעבוד איתם הצורה פרטנית, להוציא מהם את המקסימום כיחידים (זה לפחות מה שהמדיה טוענת לגביו בתפקידו במנצ׳סטר) – אבל אין לו מושג בטקטיקה, בתבנית משחק, בלהתאים את עצמך ליריב.
    זה עבד לו פעמיים-שלוש בתחילת העונה, וזהו.
    אז נכון – עדיין מגיע לו קרדיט כי זו לא הקבוצה שלו – הוא לא מכיר את השחקנים מהיום הראשון, הוא לא החליט מי מצאים ומי לא – אבל אני חושב שכרגע השלם הרבה יותר קטן מסך כל חלקיו.
    כולי תקווה שאתבדה, כי בכל זאת – פרגוסון, מוריניו, רונאלדו ושות׳ – אבל נניח שתור יבין שהוא לא מתאים, מה הלאה? עוד עונה חדשה עם מאמן חדש שיצטרך זמן להכיר את הקבוצה, השחקנים והליגה, בזמן שב״ש בורחת?

    כרגע, הסיבה היחידה שלי לאופטימיות, היא שתור יצליח להביא קשר ברמה מעל הליגה, ואולי סוף סוף נצליח לראות משחק (קצת) מסודר ומהנה.
    In Tor we trust
    :-)

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      תודה על התגובה.
      אני דווקא מסכים איתך… אצלי קורה אותו תהליך (!) בדיוק. ברור לי שאין מה לעשות חוץ מלהעיף שחקנים חלשים ולהביא טובים יותר. יכול להיות שזה נכון גם לגבי המאמן – וגם אני מאבד אמון יותר ויותר במולנסטין. אבל גם אז – כן, בדיוק כך: מביאים מישהו אחר, משתדלים לפגוע, עד שזה עובד. כי פשוט אין אופציה אחרת. אם סומכים על אנשי המקצוע (ואני לגמרי סומך על תור), והם מקבלים את הכסף לעבוד (ולא נשמע שהם לא), אין משהו אחר לעשות מלבד להמתין שהם יצליחו.
      אבל כן, מולנסטין מאבד גם אצלי קרדיט – אם כי אני חייב לציין שדווקא אתמול לא תרם לאיבוד הזה. הבעיות שלו הן יותר מול המכבי פתח-תקוות של העולם, פחות מול הבאר שבעיות. הוא נראה לי יותר ויותר כמו מוטיבייטור כזה, גישה טובה, ופחות שכל ותחכום. וכאמור – סיירות ומלחמות היו לנו מספיק עם רוני לוי. אני רוצה לראות קבוצה *טובה*.

      אהבתי

  6. נועם הגיב:

    התהליך היחיד שאני מצליח לזהות הוא אובדן מתמשך של כל ציפייה נורמלית מקבוצת כדורגל.
    אחרי כל תקופה כזו מתקלפת לה שכבה נוספת של ציפיות.
    כשהיום, לצערי, יותר ויותר אוהדים מסופקים מכך שאנחנו לא חוטפים תבוסות.
    כי הרי הלך הרוח טרם המשחק היה שאנחנו בסיכון גבוה לקבל תבוסה כואבת במיוחד ומשזה לא קרה כאילו הוקל להרבה אנשים, הפסדנו רק 2:0 וזה לא כל כך נורא.
    וזה מה שהכי כןאב לי במצב של הקבוצה. שזהו, וזה לא שיש לי פתרון כלשהו למצב הזה. כלומר, כן, אני חושב שאני יודע מה הבעיה, לדעתי שחר הוא זה שמנחיל את הלוזריות הכל כך לא אופיינית למועדון ענק שכזה.
    ופתאום אוהדים של מועדון על בקנה מידה מקומי שואבים סיפוק מעידוד מרשים (והוא היה מרשים מאוד) וכאילו שכחו שהמטרה היא קודם כל המשחק המחורבן הזה שנדמה שכבר שכחנו מהו.
    אני באמת ובתמים לא חושב שביכולתו של שחר להוציא את הקבוצה מהבוץ שאליו נקלעה. כי לזכותו אפשר לציין שהוא חזר לנסות (גם אם זה מלווה במגבלות כאלו ואחרות).
    כי למרות המיני שינוי, הכשלים הבסיסיים נותרו על כנם. הציפייה האידיוטית הזו לפיתוח שחקני בית כאילו זה האידיאל והמטרה של קבוצת כדורגל. אידיאל שבשבילו במכבי חיפה מוכנים (מבחירה) לשרוף שנים על גבי שנים בשביל תקווה לא מבוססת שיום יבוא ושוב יצמח שחקן ראוי ממחלקת הנוער.
    וכי בעונה הזו כמו בכל אחת מהעונות הרעות האחרונות הקבוצה מוצאת את עצמה עם סגל שלוקה בחסר במספר עמדות (חלוץ, קישור אחורי ומגן שמאלי). אצל הדתיים יש מנהג להותיר בכניסה לבית פיסת קיר לא צבועה כשהטיח בה חשוף בשביל לזכור תמידית את החורבן, אולי העמדות הלוקות בחסר הן זכר לחורבן.
    בכל אופן אני כבר מיואש מהמצב של הקבוצה וכבר לא מצליח לראות אור בקצה המנהרה.

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      היי נועם. תודה על התגובה שהיא מדכאת ומאוד יפה, למרות שאני לא מסכים איתה.
      אני לגמרי מבין אותה ואותך, כמובן, גם לי יש רגעים שאני חושב ככה, במיוחד ביום אחרי שכתבתי את הפוסט הזה (מכיר את זה? אתה צועק משהו מסוים ואחר כך נתקף מחשבות אולי אתה טועה בהכל והאמת היא בדיוק הפוכה). כאילו תמללת בדיוק את החרדות שלי, איזה נאיבי אני, את מי אני משכנע בדיוק, הרי ברור שהכל חרא ורק הולך ומידרדר, ואני משכנע את עצמי שהחרא הזה זה דבש.
      ובכן, לא. החרא זה חרא. אבל אני באמת ובתמים חושב שעוד יהיה דבש, אולי עוד העונה. זה לא אומר שחייבים לדרוך בחרא בשביל להגיע לדבש – אין בהכרח קשר סיבתי ביניהם. בפוסט אני כן מתאר נראטיב שלפיו יש איזה קשר כזה, ואולי באמת יש, אבל אני לא יודע את זה. מנקודת המבט של האוהדים, בטוח שזמנים קשים כאלה מחשלים, ואם לא נשברים אז אולי מרגישים גם איזה סיפוק אחר כך.
      אז אולי אין קשר סיבתי. אולי, כמו שגם טל מציע למעלה, אפשר להפוך לקבוצה טובה יותר בלי להיות קבוצה גרועה קודם. יכול להיות שאנחנו גרועים כי המאמן שלנו גרוע, למשל. ויכול להיות שהיריבות שלנו מנצלות את חוסר החיבור של הסגל המשתנה שלנו. עם או בלי קשר, אני רואה שהקבוצה ממשיכה לרכוש ולנסות להשתפר, ואני מאמין ומקווה שיהיה לזה פירות. אני לא רואה אפשרות אחרת.
      יש אפשרות אחרת – ששחר משפיע באיזו דרך קוסמית על הקארמה שלנו, ובגללו אין לנו סיכוי להצליח – נדמה לי שזה מה שאתה בערך אומר עם ה"לוזריות" הזו שהוא "מנחיל למועדון". כי מכל בחינה אחרת נדמה לי שהוא מתפקד היטב, מביא את האנשים הנכונים, ושם כסף. אז אני לא מאמין בדרכים קוסמיות כאלה. או שיש סיבה בשטח, לא קוסמית, או שאין. ושחר גם הצליח לא מעט בעבר, אפילו בעונה האחרונה הקבוצה שלו לקחה תואר כשמכבי תל אביב לא, אז אני גם לא קונה את זה שיש בו איזו לוזריות.
      בשורה התחתונה, אני מבין את הייאוש, אבל אני חושב שהוא מוגזם, ולא ריאלי. כלומר לא סתם פסימי, אלא פסימי לא ריאלי (במובן של לא רציונלי). אני מעדיף להיות ריאלי, מהצד האופטימי.
      אני כן שואל את עצמי איך אוהדים פסימיים כמוך יסבירו הצלחה של הקבוצה, אם היא תקרה תחת שחר. האם הוא יהפוך לווינר באותו רגע, או שהם יגידו שהוא היה ווינר כל הזמן, וזה התגלה רק מאוחר, או שיגידו שפשוט טעו. אני אשמח לשמוע, אם וכאשר. ונראה לי – לפי התגובה שלך – שאתה תהיה ישר וכן מספיק כדי לבוא שוב ולספר לי.

      אהבתי

      • הופמן הגיב:

        ספציפית לגבי שחקני הנוער – אני לא חושב שזה איזה אידיאל ומטרה עבור מכבי, אלא פשוט תחום בו הקבוצה לא מצליחה לתרגם את היתרון היחסי שיש לה בו למשהו ששווה תארים. אני מבין ומסכים איתם שכשאין לך יתרון כלכלי זה נהיה עוד יותר חשוב לנסות למצוא יתרונות אחרים ולנסות להפיק מהם את המקסימום. אני חושב שזה מתסכל את ראשי המועדון, ואני חושב שהשנה הם עשו צעדים חשובים בכיוון הזה. אבל נדמה לי שאם היו אומרים לשחר – קח תארים אבל בלי שחקני נוער, הוא היה חותם על זה מייד.

        אהבתי

  7. פראליה הגיב:

    אני זוכר את השנים הרבות בהן היינו אחת מהקבוצות האלה שלוקחות משחקים כי הן פשוט רמה מעל , רב השנים היינו רמה מעל .

    ומולן התמודדו שני סוגים של קבוצות . אלה שניגפו מיד , בגג אזור דקה 30 , כי פשוט לא היה כחות , ואלו שידעת שאם מתלבש להן יום , אז הן נותנות לך קרב ואתה בבעיה , וממש צריך לשחק טוב כדי לנצח אותן .

    אז היום אתה לא בטווח הזהה של הקבוצות שמעל, העצוב הוא שאתה לא במצב של הקבוצות האלה שנותנות קרב ויש להן אמונה שביום טוב הן במשחק ויכולות לעשות תוצאה .

    אתה מצב שרב השחקנים עם העיניים ברצפה ומחכים שהמשחק יגמר .

    טקטיקה זה מעולה , לקבוצות טובות , ניהול משחק זו פריבילגיה של קבוצה שרצה , חוסן מנטלי זה יותר קשה , משם מתחיל הכל , ואתה היום הכי רחוק מזה בעולם .

    Liked by 1 person

    • הופמן הגיב:

      נכון. אתה זוכר גם את השנים שבהן היינו רק עוד קבוצה בליגה? כי היו גם שנים כאלה, לפחות לי סיפרו. ומי שזוכר את אלה ואת אלה יודע שהכל זמני וחולף. וכמו שהיינו שם והיינו שם, עכשיו אנחנו פה, ונהיה במקום אחר.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s