הפועל כפר סבא – אנחנו: הקבוצה והמועדון

מכירים את הקטע הזה בסרטים שמישהו בורח במורד מדרון מכדור ענק שמתגלגל ומאיים למחוץ אותו, והוא ממשיך להימלט בריצה והכדור מתקרב אליו יותר ויותר, ואתם חושבים לעצמכם "אבל למה הוא ממשיך לרוץ ישר? למה הוא לא קופץ הצידה? נו, שרק יקפוץ הצידה, שיקפוץ כבר הצידה!".

אז זה מה שקרה איתנו בחודשים האחרונים. האבן הקטנה שהתחילה להתגלגל עם התיקו בדרבי הקודם הלכה וצברה סביבה עוד ועוד אבנים ולכלוך עם ההפסדים הבאים והפכה לכדור ענק של דינמיקה שלילית שמתגלגל מאחורינו ומאיים למחוץ אותנו. והאיום נראה גדול ומפחיד, כזה שיכול למעוך אותנו ברגע, והמשכנו לרוץ ישר כי… כי ככה רצנו, אז פשוט המשכנו. וכל מה שהיינו צריכים בשביל להינצל זה פשוט לקפוץ הצידה, או שמישהו ידחוף אותנו לשם. והפיטורים של מולנסטין היו בדיוק הדחיפה הזאת. וזהו. הסכנה הגדולה עברה על פנינו והמשיכה להתגלגל במדרון, ואנחנו כבר לא שם, אנחנו מסדירים נשימה מעליה, היא אולי מאיימת על מישהו אחר (כפר סבא?), אבל כבר לא הבעיה שלנו.

וככל שהיא מתגלגלת הלאה במורד המדרון, ואנחנו מסתכלים עליה מלמעלה, היא גם נראית לנו יותר ויותר קטנה ולא מאיימת, ואנחנו – שלפני רגע היינו בסכנת חיים ממש – כבר מרשים לעצמנו לחייך ואפילו להתבדח, "פשוט זזנו הצידה, זה הכל!", אבל לעצמנו אנחנו גם חושבים למה בעצם לא עשינו את זה קודם, והתשובה היא שככה זה, זו דרכן של דינמיקות, אתה עושה מה שעשית פשוט כי כבר עשית אותו וזה מה שהתרגלת, נכנסת לתבנית מסוימת ואתה כבר לא רואה דרך אחרת, גם אם כולם מלבדך רואים אותה. וכמה שהתבנית הזאת לך נראית קבועה ובלתי ניתנת לשינוי – מספיקה הזזה קטנה, דחיפה קטנה הצידה, ופתאום הכל נראה אחרת.

כל זה זה לא אומר שלא יהיה כדור אחר שיאיים עלינו בהמשך. אבל מזה ניצלנו. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה. אז היום המשכנו הלאה וניצחנו, והיום חשוב לי לדבר לא רק על הניצחון הזה. אבל כן נתחיל איתו. כי ברור שהמצב השתפר כשמדובר על

הקבוצה

היה די צפוי שאחרי הזעזוע ניראה יותר טוב. בטח נגד כפר סבא שהיא גם קבוצה חלשה מאוד וגם עשתה הכל בשבילנו כדי שזה יקרה: גם שיחקה פתוח מההתחלה, וגם יצאה קדימה אחרי השער שקיבלה כדי לאפשר לנו לכבוש שוב.

ועדיין – בחודשים האחרונים לא ניצחנו גם קבוצות חלשות, אז אי אפשר לבטל את הניצחון הזה. הוא חשוב, ולא רק כי הוא מקרב אותנו לפלייאוף העליון. אלא גם כי הוא הזכיר לנו שאנחנו קבוצה יותר טובה ממה שהיה נדמה לאחרונה.

אפשר להגיד שגיא לוזון קיבל את הקבוצה במצב האידיאלי מבחינתו: ראשית, הוא נכנס לנעליים מאוד קטנות, כשלא משנה איך הקבוצה תיראה – יהיה לה קשה להיראות יותר רע מאיך שנראתה בזמן האחרון. שנית, הוא יכול להציב לשחקנים מטרה שהיא מצד אחד מלהיבה מספיק כדי להחדיר בהם את ה"אטרף" שהוא כל כך אוהב, ומצד שני ממש לא בלתי אפשרית: כרטיס לאירופה. אם הוא הוא רופא הקבוצה, הוא לא צריך לטפל עכשיו בשחקן עם קרע במיניסקוס, אלא בשחקן שפרק את הכתף – זה אמנם לא נעים בכלל אבל מספיקה תנועה אחת, כואבת ככל שתהיה, כדי להחזיר אותה למקום.

ומשחזרה למקום, אפילו לא צריך זמן התאוששות. אנחנו מבינים שהכל היה בסדר, רק משהו אחד לא היה במקום. כלומר – אם נחזור לקבוצה – שבהינתן הדינמיקה המתאימה והחיבור, פתאום גם הסגל נראה מצוין. ללמדנו שלא רק השחקנים עושים את הקבוצה, אלא לא פחות מכך הקבוצה עושה את השחקנים.

והיום הקבוצתיות החמיאה לכולם: עטר הראה שהוא שחקן אדיר להרכב, כזה שאפשר לסמוך עליו שייצר לפחות שתי הזדמנויות בכל משחק, ולא פחות חשוב מבחינתנו – שהוא חלוץ מחליף טוב מאוד, כשהחלוץ הבכיר פצוע.

ורמוט הראה כרגיל שהוא עמוד התווך בהתקפה שלנו, וגם במשחק פחות מבריק שלו עדיין הכל עובר דרכו. מלהיב לחשוב על האפשרויות של שלישיית ההתקפה ורמוט – עטר – דמארי, אבל בעיני לא פחות מרגש השילוב באמצע של נטע – ואצק – ורמוט (בסדר הזה – מהפחות טכני ליותר טכני, מהיותר אגרסיבי לפחות). אני אוהב את עמוד השדרה שלנו באמצע. לביא היה היום נהדר גם התקפית (ובישל שער!) ו-ואצק היה לא יציב אבל לפרקים אדיר בהתקפה ולעיתים בלתי עביר בהגנה. אלושי לדעתי צריך להישאר על הספסל בינתיים גם כשהוא לא פצוע, ולהיות בהרכב או להיכנס כמחליף רק כשאנחנו זקוקים לתוספת כוח באמצע. השילוב של ואצק ונטע נראה לי יותר טוב התקפית, והם כבר הראו העונה שהגנתית הם יכולים, עם העזרה המתאימה, לעצור קבוצות חזקות מאוד; מול שאר הקבוצות הם טובים מספיק גם כשכולם פשוט עושים את העבודה שלהם.

מי עוד? גארי היה מצוין כרגיל, והוא בעיני בקלות המגן הימני הטוב בארץ. לא מבין איך אנשים עוד מתגעגעים לשטויות של משומר (שהוא אחלה שחקן ונשמה גדולה ואני מאחל לו שיבשל צמד כל שבוע). איולפסון התייצב ואני מקווה שהמגמה תמשיך.

וכמובן, דקל. שהראה היום שהתפקיד של מנהיג ושחקן נשמה הוא לא רק להרים את הקבוצה מהספסל, להכניס שקט בחדר ההלבשה ולהוביל, אלא לפעמים גם לעשות את מה שכל השאר יודעים לעשות אבל פשוט לא מצליחים כי הם שבויים כל אחד בדינמיקה הפרטית שלו. אני מאושר בשביל דקל שהבקיע, אבל הוא כמובן לא יימדד בהתקפה. אני חושב שהגנתית ואליינטה טוב ממנו, ושהוא צריך לחזור לספסל כשמארק יהיה כשיר. מה שכן, לא יזיק אם ילמד קצת את השחקנים האחרים בהגנה ובכלל איך מבקיעים ממצבים נייחים, הוא אולי היחיד אצלנו שיודע לעשות את זה.

קהת וסאן היו בינוניים אבל היו אצלם ניצוצות, וגם רוקאביצה קצת השתפר – ובכלל היה לנו משחק אגפים לא רע היום. אבל אני רוצה לייחד כמה מילים לאהבה החדשה שלי – פיטים אזמי: השם, התשוקה, השפמפם! וחוץ מכל הטוב הזה יש לו גם לא מעט כדורגל: הוא גם מהיר לאללה, גם לוחץ יפה, גם יש לו אחלה משחק ראש. ואולי ההפתעה הנעימה מבחינתנו (כי את השאר ראינו כבר ביוטיוב) – יש לו דריבל לא רע בכלל! ראינו כבר במשחק הראשון שלו וגם היום שהוא יכול לעבור (ואפילו בלי קושי רב) את מגיני הקו הישראלים באחד על אחד, מה שאומר שהוא אופציה מצוינת לאגף. ככה שאיתו באגף, עטר באגף השני, דמארי בשפיץ וגילי מאחוריו מתחתיהם, יש לנו התקפה חלומית.

(ואם כבר התחלתי עם ההרכב האידיאלי בעיני אז אמשיך: מאחורי גילי אני מציב את ואצק ואת נטע, בהגנה גארי, איולפסון, מארק, סאן/נער מוכשר, וגלזר שוער ראשון. אלושי על הספסל כך שאין בעיה של זרים, ולצידו יושבים קהת, רוקאביצה, דקל, זנטי ועוואד).

וגם טקטית היינו טובים. בחצי הראשון הנענו כדור אבל לא בצורה אימפוטנטית, לרוחב ואחורה, אלא במטרה למצוא את הפרצה, וכשהיא נמצאה נמסרו הכדורים, גם אם לא תמיד הגיעו. ותודה לאל, הכדורים הארוכים והמתסכלים נגמרו, גם אם נשארו עוד כמה שאריות מתקופת רנה. ובחצי השני לא שלטנו במשחק וזה גם היה בסדר גמור. בכלל: אמצע חזק, שליטה במשחק, דומיננטיות – אלה דברים חשובים אבל הם לא מטרות כשלעצמן אלא רק כלים, אמצעים. והחוכמה היא לא לקדש אותם אלא להשתמש בהם נכון כדי להשיג את המטרה.

בדרבי, למשל, היה לנו אמצע חזק לאללה. גם לביא, גם ואצק, גם אלושי. והפסדנו שלוש אפס. כי המטרה היא לא לשלוט באמצע המגרש. וגם לא לשלוט במשחק. המטרה היא להגיע להזדמנויות. ואם חושבים שבמשחק מסוים אפשר להגיע ליותר הזדמנויות דווקא דרך האגפים, או במתפרצות, או עם שלושה שוערים בהתקפה והאפסנאי בקישור – זה מה שצריך לעשות. אז במחצית השנייה לוזון ידע שכפר סבא תנסה לתקוף – אז איפשרנו להם לתקוף, וניצלנו את זה כדי לצאת למתפרצות טובות, שהיו חסרות רק את המסירה האחרונה (ואולי אם גילי לא היה נפצע זה היה נראה יותר טוב, ואם היה לנו מוסר טוב נוסף זה בכלל היה נחמד – וזה ומגן שמאלי זה בעיני מה שחסר לסגל על סף השלמות). וגם החילופים היו טובים ובזמן.

וזהו, עכשיו יש לנו הזדמנות עכשיו להתחיל דינמיקה חיובית. אנחנו בנקודה מצוינת בשביל זה. אבל אם למדנו לקח מתקופת מולנסטין, הוא זה – שדינמיקה חיובית היא נהדרת, וגם היא כמו דינמיקה שלילית מזינה את עצמה; אבל היא צריכה גם עזרה. ברגע שנהיים קצת זחוחים וחושבים שהיא תמשיך לבד, היא לא צריכה אותנו – היא עלולה גם להסתיים. זכרו את הדרבי בסיבוב הקודם.

ועד כאן שמחה על הניצחון של הקבוצה. ועכשיו נעבור לדבר על

המועדון

כי כיום, יותר מתמיד, מתחדדים ההבדלים בין שני הדברים, המועדון והקבוצה, שהם קצת כמו צורה ותוכן, כשהמועדון הוא הצורה והקבוצה היא התוכן שניצק לתוכו. השנה נעשו שינויים מאסיביים במועדון, ושמחנו עליהם כי הם היו חיוניים ונעשו היטב (מנכ"ל טוב, מחלקת סקאוטינג מתפקדת, מנהל מקצועי); והמינוי של לוזון מטריד, כי אנחנו חוששים שגם אם הקבוצה תשתפר, זה יהרוס את כל הדברים הטובים שנעשו. כי לוזון זה אומר משפחת לוזון וזה אומר דודו דהאן ואסף נמני וקשרים והדלפות לתקשורת וכל זה. עד שנפטרנו מכל החרא הזה.

וכמו שעכשיו זה התפקיד של בן דב ותור להיות שומרי הסף של המועדון ולשמור עליו מפני חדירה של גורמים לא בריאים ומפני מעורבות יתר של גורמים זרים, זה גם התפקיד שלנו האוהדים.

אנשים במועדון אמרו השבוע שהאוהדים אולי כועסים, אבל שני ניצחונות והם ישכחו מזה. אז לא. גם אם יבואו עכשיו שני ניצחונות וגם אם יבואו עשרה, גם אם נגיע לפלייאוף העליון וגם אם נגיע לאירופה – אסור לנו לתת לזה להסיח את דעתנו משמירה על הסטנדרטים החדשים והחשובים שאימץ המועדון. המטרה של המועדון היא לאפשר לקבוצה למצות מעצמה את המקסימום, וזה אומר להפחית את הלחץ מהשחקנים, וזה אומר בראש ובראשונה להמשיך להרחיק מהם את התקשורת וכל מיני אינטרסנטים אחרים – גם כשהצוות כבר לא זר ומנותק באופן טבעי מכל אלה. זו לא משימה קלה כשהצוות נטוע עמוק בתרבות הכדורגל הישראלית.

אבל כאן אני רוצה להגיד משהו חשוב: לא רק שלדעתי אנחנו צריכים להיזהר ולא לפסול מראש את היכולת של המועדון לשמור על הסטנדרטים החדשים שאימץ, וצריכים לתת לאנשיו (כלומר בן דב ותור ושחר) את הקרדיט והזמן להוכיח שהם עושים זאת; אלא, וזה לא פחות חשוב בעיני, שאנחנו צריכים גם לתת זמן וקרדיט למאמן החדש להראות שהוא מסוגל לאמץ את הסטנדרטים האלה.

כי מתוך היכרות עם הכדורגל הישראלי אנחנו חושדים מראש באנשים כמו לוזון בחיבור יתר לתקשורת ולאינטרסנטים. אבל יכול להיות שהוא עצמו לא מת על החיבור הזה, ודווקא כן רוצה להוכיח את עצמו כמאמן באופן "נקי", וכל מה שהוא צריך זה פשוט סביבה (כלומר מועדון) שתשמור עליו מפני התקשורת ותאפשר לו לעבוד בלי להתעסק בכל זה.

אז כן, גם אני אישית העדפתי (ועדיין) מאמן זר. אבל גם מאמן זר הוא רק אמצעי ולא מטרה. המטרה היא שמירה על הסטנדרטים החדשים (שאם ננסה להגדיר אותם בכמה מילים, הם "מחויבות חסרת פשרות למקצוענות ולבידוד המועדון מפני אינטרסים זרים"). אז אני, לפחות, מוכן לתת קרדיט לכל אחד, ולא אכפת לי מאיזה מדינה הוא מגיע – בתנאי שהוא שומר עליהם. כי הסטנדרטים האלה הם גם אמצעי חיוני להצלחה של המועדון – אבל בעיני הם גם מטרה בפני עצמה.